"אני אהיה פוסט-פמיניסטית בפוסט-פטריארכיה". זהו ציטוט של הפמיניסטית האמריקאית מג סליבן, ובהשראתה אנסה להביא לכאן מדי שבוע מבחר מפניני התרבות הפטריאכלית שאנו חיות בה.
אז מה קרה השבוע? תכנית תחקירים שמתעניינת יותר מיהי התחקירנית שנאנסה ולא מיהו הספורטאי שאנס, נגידת בנק ישראל שממנה לעצמה סגנית מתוך "תאוות כיבוש פמיניסטית" ואוניברסיטה שחושבת שהאירוע ההולם לקראת יום האישה הוא הרצאה בנושא "עשרת הדיברות למארחת השפויה". אבל גם מי שהצליחו בדרך נס לא להיתקל באף אחד מאלו בוודאי לא הצליחו לפספס את קמפיין הסלבס למען החזרתם לארץ של תינוקות תעשיית הפונדקאות.
אז בסדר, אני מבינה שהתינוקות האלו כבר נולדו והם לא אשמים בדרך בה הגיעו לעולם, אבל הדרך הזו עדיין מזעזעת בעיניי. עם כמה שהריון נתפס כדבר "טבעי" ויפה ונשי, הוא עדיין מסוכן. חנה בית הלחמי כתבה על כל התסמינים שנשים חוות בהריון שנעים על הציר בין תופעות קלות ו"סתם" לא נעימות ועד סכנות מוות של ממש. ולא מדובר רק בתשעת חודשי ההריון עצמו, שכן פונדקאיות לא נכנסות להריון בדרך הנעימה, אלא בהליך המלווה בטיפולים הורמונאליים וזריקות, לעיתים במשך מספר שבועות או חודשים. טיפולים שהשפעתם על בריאותן העתידית ותוחלת חייהן עדיין לא ידועים. גם לאחר הלידה התהליך עוד ממשיך והנשים הפונדקאיות מתמודדות לעיתים עם החלמה מניתוח ועם שלל תופעות פיזיולוגיות ונפשיות. מחקר שפורסם לפני כשנה בהודו מראה כי מצבן הכלכלי, החברתי והנפשי של נשים פונדקאיות רק הולך ומדרדר כתוצאה מהליך הפונדקאות.
הנשים האלו משמשות רחם להשכרה, אינקובטור חי, וכשרוב הנשים מגיעות לפונדקאות מעמדת מוחלשות כל כך מובהקת, אני לא מוצאת בכך בחירה חופשית אמיתית. הן חלק מתעשייה נוראית שמצדדיה מנסים לתאר כאלטרואיסטית. יש גם פונדקאות אלטרואיסטית, אבל היא נדירה וצריכה להיות מוגנת בחוק כמו תרומת איברים אלטרואיסטית. בינתיים ראוי שנסדיר אפשרויות אימוץ, בארץ ובחו"ל שיעזרו למנוע ניצול של נשים בתהליך.
הוספת תגובה לכתבה