היא היתה שרת החינוך רק לרגע, ואני פספסתי אותו. 10 חודשים בלבד נשאה שולמית אלוני זכרה לברכה את תיק שרת החינוך, רק 10 חודשים הצלחנו להכיל אותה בתפקיד אותו מלאה בהצלחה גם בלי תיק רשמי 30 שנים או יותר. היא היתה שם בזמן בו נשבר המונופול של רשות השידור, כשהטלוויזיה הפכה לערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי נולד. אני חזרתי אז משהות ולימודי תואר בתקשורת המונים בארה"ב. ממה שראיתי ולמדתי שם הבנתי שחוקי המשחק של הטלוויזיה ישתנו גם כאן, שמאותו רגע יגדל בארץ דור שהטלויזיה תמלא תפקיד משמעותי יותר בהתפתחותו, ושחשוב שילמדו את חוקי המשחק כדי להיות מודעים למניפולציות שמביא איתו כסף פרטי לתחום, כמו גם למגבלותיו של ערוץ ממלכתי. חדורת תחושת שליחות כתבתי מכתב מנומק בכתב יד, בו הסברתי מה צריך ללמד את הילדים ולמה, ומיענתי אותו לשרת החינוך עצמה. קיויתי שמישהו יקרא, ויעשה את העבודה. לא תכננתי ולא האמנתי שהכדור יחזור אלי. קצת נבהלתי מעצמי כשקיבלתי מכתב תשובה הקורא לי לתאם פגישה בעניין. הרגשתי שהידע שלי אינו מספיק, שזה גדול עלי, נבהלתי וחזרתי לארה"ב ללמוד את הנושא לתואר שני… כשחזרתי לארץ בפעם השנייה זבולון המר היה שר חינוך. גיליתי שכבר התחילו ללמד תקשורת כמקצוע בבתי הספר והפלגתי למחוזות קצת שונים. רק שנים אחר-כך הבנתי שלמרות הכוונות הטובות, מה שנלמד ברב בתי הספר ע"י רב המורים לתקשורת שונה מאוד ממה שחשבתי אני שראוי ללמד. ראיתי נהירה של תלמידי תיכון למגמות תקשורת מתוך כוונה להכיר את התחום שהפופולריות שלו גדלה, ולמרות שעל הנייר כתוב שבין היתר המטרה היא ניתוח וביקורת- לא זה מה שקרה בפועל. קל ללמד תיאוריה של התקשורת, וקל ללמד איך מצלמים ועורכים כתבת טלוויזיה. כדי להבין עד כמה משרת המנגנון את בעלי ההון והדעה צריך לבלות זמן בתוך המערכת, וגם אז, לא תמיד קל להיות מודעים לאופן בו עובדת הצנזורה העצמית, או להודות בשקר האובייקטיביות. עד היום מלווה אותי תחושת ההחמצה האישית. שולמית אלוני הרימה את הכפפה שזרקתי ופתחה לי דלת שפחדתי לעבור דרכה. לו הייתי אז אמיצה כמוה, קרוב לודאי שלא הייתי היום בטלוויזיה החברתית מנסה עדיין לכפר על חטא ולמצוא דרכים אחרות להגיד את מה שהבנתי כבר לפני 20 שנה.
שולמית אלוני במעמד קבלת פרס על שם ישעיהו ליבוביץ'
