תמלול הכתבה: בדרכן
מיכל פונדק: איך זה קרה שיום האישה התהפך? חלמנו להיות נשים ששורפות חזיות, ועכשיו מציעים לנו לקנות חזיות.
קריינות: במהותו, יום האישה אינו יום הנועד להציע לנשים מבצעי קניות להלבשה תחתונה או כלי מטבח. זהו יום המצויין יותר ממאה שנה, כיום מאבק על זכויות נשים במגוון תחומי החיים. בשנים האחרונות, כאשר באופן פורמלי יש לנשים שיוויון זכויות, הפן הפוליטי-פמיניסטי של יום האישה, נשאר נחלתם של ארגוני הנשים. השנה, ניצלו ארגונים אלו את סמיכות היום למועד הבחירות, לעיסוק פוליטי-מדיני.
עירית קינן: אנחנו באנו הנה לומר: די! שבענו מלחמות. לאורך כל ילדותי לימדו אותי להתייצב לצו המולדת, כי לימדו אותי שאנחנו נלחמים רק כשבאמת אין שום ברירה אחרת. היום יש לי בן, סר"ן במילואים, ואני לא יכולה להגיד לו את אותו הדבר. כשהוא הולך למלחמה אני נקרעת מבפנים, לשלוח אותו? להגיד לו שמיצינו את כל האפשרויות האחרות?
קריינות: אלפי נשים מתנועת "נשים עושות שלום" עלו לכנסת לדרוש הסכם שלום. אך האם אפשר לדבר על שלום מבלי לדבר על סולידריות בין מאבקים?
פידא נערה אבו דבאי: נשים פמיניסטיות שמאמינות בזכויות אדם, אמורות ויכולות וצריכות להיות סולידרית עם כל אישה שחיה בקיפוח, באי צדק ובמציאות מאוד קשה. נשים בפלסטין לא יכולות לנוע, נשים לא יכולות להתפתח, הזכות הבסיסית למדינה, הזכות הבסיסית לחיים בחופש לא קיימת.
קריינות: מציאות קשה זו מייצרת גם נשים ואנשים שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי לעצור את השכול. פורום המשפחות השכולות ייצרו אנדרטה לקורבנות העתידיים של הסכסוך, עליה כתבו "אנחנו לא רוצים אתכם כאן".
רובי דמלין: מי הקורבנות הגדולים ביותר של הקונפליקט הזה? נשים וילדים. ולא סופרים אותנו. הדבר העצוב ביותר שאני יכולה לחשוב עליו זה הנשים בעזה שלא היה להן לאן לרוץ במלחמה עם ילדיהן והנשים בשדרות על גבול עזה, גם להן לא היה מספיק זמן להגיע למקלט. שמעתי סיפורים כל כך נוראים. ומה קרה אחרי זה? מה יצא מהמלחמה הזו? רק עוד אנשים שאין להם עתיד.
קריינות: קבוצת הנשים של הפורום נפגשה לקראת יום האישה בבית ג'אלה, והראתה שהמטרה המשותפת חזקה ממכשול השפה.
עאיישה פארס: הנשים בפנים, הישראליות לא מדברות ערבית והערביות לא מדברות עברית. אבל בקבוצת הבישול את מרגישה שהן מתחילות לדבר ולתקשר אחת עם השנייה.
סוברייה פרטק: האישה עוברת יותר קשיים, הקשיים האלו נותנים לה את הדחף לשנות את המצב שהיא נמצאת בו בגלל זה כל הזדמנות שהיא מוצאת, כמובן בדרכי שלום, שמישהו יושיט את ידו, האישה הפלסטינית תצא ותפעל.
קריינות: האם זה בגלל שהן כבר למודות שכול, או שמעצם היותן נשים הנטייה היא לפנות למאבק לא אלים?
עאיישה פארס: בהתחלה לא היה הבדל, גברים השתמשו באבנים באינתיפאדה הראשונה, גם נשים השתמשו באבנים. לא היה הבדל ועם התפתחות המאבק הלא אלים, נשים הרגישו שזה משהו שהוא יותר טוב בשבילן. שהן יכולות להלחם בשביל קיומן, משפחתן ומדינתן בלי לאבד שום טיפת דם.
בושרה עוואד: כשיש הפגנות אני עוצרת את הילדים שלי מלצאת. אבן מול יריה... אם אתה יוצא אתה מת.
קריינות: כשרואות את תגובת הצבא להפגנה בקלנדיה ניתן להבין את בושרה. בעוד שבצד הישראלי עמדו חיילים וחיילות ושוחחו עם המפגינות, בצד הפלסטיני של המחסום, הצבא הגיב בגז מדמיע, רימוני הלם וכדורי גומי לעבר המפגינות. האלימות הזו חוצה את המחסום ותוצאותיה מחלחלות אל כל תחומי החיים גם בתוך הקו הירוק.
רבקה ויטנברג: אני פה היום כי אם הם אומרים שאין תקציב להעלות את שכר המינימום, אין תקציב לבתי חולים אין תקציב לפה לרווחה, אז התקציבים הולכים לכיבוש.
עדנה זרצקי טולידאנו: אנחנו כאן גם להגן על עצמנו. זה לא רק הזכויות החברתיות והסוציאליות שלנו, גם אנחנו, כשאנחנו מדכאות, כשאנחנו חברה שמדכאת חברה אחרת, לא רק עושים להם תהליך של דה-הומניזציה, אנחנו עושות גם דה-הומניזציה של עצמנו.
פידא נערה אבו דבאי: המון שנים השיח הפוליטי והפמיניסטי קצת לא התחברו ביחד. ופוליטי זה כיבוש וכיבוש אחראי על כל המציאות הקשה שאנחנו חיים בה גם בתוך ישראל וגם בתוך פלסטין.
קריינות: יום האישה הוא בדיוק המועד להרחיב את השיח הפוליטי ולחבר בין המדיני והפמיניסטי. כי אף אישה לא חופשיה עד שכולנו לא חופשיות. האם עד יום האישה הבא נצליח למגר את האלימות הפטריארכיה והכיבוש? כנראה שלא. אך אלפי הנשים שהשתתפו באירועי יום האישה הללו מוכיחות שנשים צריכות להיות בקדמת המאבק, לא רק יום אחד בשנה.
סוברייה פרטק: האישה היא חצי מהחברה, בלי האישה החיים לא יוכלו להמשך כסדרם. כשהיא יוזמת היא מראה לעולם שהיא יכולה לפעול והיא יכולה להשיג דברים. היא לא עומדת במקום, היא לא רק עוד מספר.
סוף תמלול הכתבה: בדרכן
מה החזרתם אותנו אלפי שנות אור אחורה למדינות ערב…גם באפריקה המצב יותר גרוע…מי יכול לשנות שם ואותם??