יום שבת   18-11-2017
עדכון חדשות |

: החיים מאחורי מחלת הנפש – על סטיגמה ואפליה

חברה נכתב על ידי

זיו דיין, מתמודד עם סכיזופרניה, מניה דפרסיה ופוסט טראומה בראיון על הקושי בהתמודדות עם מחלת נפש בצלן של סטיגמה ואפליה.

מחלות נפש אוזכרו בכתביהם הקדומים של הסינים, המצרים, העברים והיוונים. לרוב יחסו את ההתנהגות השונה לשד או לאל ששכנו בתוך האדם. ההחלטה אם הדיבוק הוא רוח טובה או רעה הייתה תלויה בתסמינים של האדם. מרבית ה"דיבוקים" נתפסו כפרי מעלליהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם התנהג בניגוד למצוות הדת. דרך ההתמודדות הרווחת הייתה טקסי גירוש שדים שכללו כישופים, תפילות, שימוש במשלשלים ובמקרים קיצוניים הרעבות והלקאות.

במבט ראשון הבורות וחוסר הידע בעבר תיראה לנו חריגה ואולי גם רחוקה מאד מהמצב היום. אך אם נעמיק מעט בנושא נגלה שהיום המתמודדים עם מחלות הנפש לא מתמודדים רק עם המחלה, אלא עם הסטיגמה, הפחד, הבושה ובעיקר עם היחס של החברה.

זיו דיין, מתמודד עם סכיזופרניה, מניה דפרסיה ופוסט טראומה שיתף אותנו מנקודת מבטו. זיו בוחר יום יום לקחת חלק פעיל בהתמודדות עם הסטיגמה, הבושה והיחס של החברה. הוא מנהל כיום שתי קבוצות  facebook, "הזווית שלי" ויחד עם פנחס בלחסן את "דגל לבן".

הטריגר וההתדרדרות

אצל זיו, כמו רבים אחרים, הייתה נקודה קשה בחיים ששינתה את הכל. הוא התחיל את שירותו הצבאי בתור לוחם ביחידת כפיר, ונפלט משם בשל התקפי חרדה. בזמן ששהה בבקו"ם סירב פקודה כי רצו לשלוח אותו לטירונות כללית ולא קרבית. "לא עניינתי אף אחד." הוא מספר, "הכניסו אותי למעצר  עם איזה בחור, שהוא עשה בי כרצונו. אם זה אומר אגרופים, נגיעות לא נעימות, בעיטות ברגלים, בבטן, כאפות מצלצלות, יריקות, העמיד אותי עם הפנים לקיר ובעט בי מאחורה ונתן לי אגרופים בבטן. בזמן הזה חיילת נוספת הסתכלה מהצד ומתה מצחוק. זה היה מטלטל, מאד משפיל. כל הזמן הזה אמרתי לעצמי – אני לא מגיב באלימות."

אך ההתדרדרות בצבא לא הסתיימה בנקודה הזו, המקרה השני היה בניצנים. שם הוא קיבל "פריזים" – התקפים קטטוניים בתדירות מאד גבוהה. התקף אחד זכור לו במיוחד: "זה היה בזמן עופרת יצוקה, כשהייתה אזעקת צבע אדום. הייתי זרוק על הדשא במשך 40 דקות, אף אחד לא בא לבדוק אותי, לחפש אותי, להתעניין. כשראיתי את הפסיכיאטרית היא שחררה אותי באותו הרגע. אמרה לי 'מה אתה עושה פה בכלל?'. כשהשתחררתי היה מאד קשה, זה היה החלום שלי, השירות הצבאי. הידרדרתי, התבודדתי, המוזיקה שלי הלכה ופחתה. הייתי יותר ויותר לבד. אחרי מספר חודשים הלכתי לפסיכיאטר שאבחן אותי ואמר שיש לי סכיזופרניה. בהמשך היה גם שילוב עם מניה דפרסיה. הכל הלך והתדרדר, הגיעו אשפוזים, התחלתי לאט לאט לשמוע "קולות", שאומרים לי לעשות כל מיני דברים. להרים דברים, שאם ארים אני אקבל פרסים. אמרו לי שאם אני ארים את הזבל ברחוב אני אקבל ככה וככה. זה הלך והחמיר ואז גם הגיע האשפוז בשער מנשה, התקפי מניה התלוו בסקס מזדמן בכל זמן שיכולתי, לבזבוזי כסף של 40 אלף, 50 אלף, כסף שלא היה לי בעיקר. זה היה תהליך מאד ארוך, חמש שנים בערך. כל כך מצחיק שעברו 9 שנים מאז הצבא. בשבילי זה כמו חיים שלמים".

זיו תמיד שמע קולות אך מאז הצבא משהו אחר נהיה שם. "יותר קשוח, רע, כואב, זה גם בגלל השילוב עם הפוסט טראומה. גם כי ירדו עלי, קיללו אותי ואתה לא מחזיר. מתחיל להיות לך רע, אתה עצבני וזה לא הלך לכיוון טוב. היום זה שונה אצלי. אבל אז זה התבטא בבדידות, דיכאון, כל מיני דברים שהם מאד ויראליים, הייתה לי שנה שלמה שלא יצאתי מהבית, מאד לבד, מאד פרנואידי, חנוק מכדורים. היום אני חיי איתם טוב."

זיו דיין

Selfe – להביט בקולות, לשחק איתם ובעיקר לא לפחד מהם

כחלק מההתמודדות של זיו עם הסכיזופרניה הוא פיתח שיטה שנקראת self-feeling) selfe) יחד עם ד"ר אילן טל. היא נוגעת ב-mindfulness והיא זו שעוזרת לו לחיות עם הסכיזופרניה בשלום. השיטה היא לקחת חלומות, מטרות, ולשאוב מהם את המוטיבציה. "עם החלום, שאתה ניגש אליו, אתה לומד ככה גם להתבונן בקולות, לשחק איתם ובעיקר לא לפחד מהם. אני שומע קולות כמעט כל הזמן, אני מאד רגיל אליהם, אני יכול לראות חיות וגם בני אדם. בנוסף, יש את הוויסות החושי. אני שומע את הכל יותר חזק, הכל נראה חד ובוהק יותר. כשאני רואה עץ לדוגמא, אני יכול ממש לראות את ההילה שלו, אני שומע צפצופים באוזניים. יש כאלה שבשבילם זה סיוט. למדתי לחיות עם זה, אני הבנתי שזה אני, זה לא פשוט ומתאים לכל אחד."

זיו כרגע נמצא בתהליך של הקמת עמותה למען המתמודדים, חשוב לו שלא יהיה שום גורם חיצוני שישלוט בה או ינהל אותה. יהיו לה מספר חזיתות, כפי שזיו מתאר, "קודם כל, מענה טלפוני למתמודדים, משהו שדומה לערן. רק שבעמותה מתמודדים עונים למתמודדים בטלפון. בעמותה תהיה גם שיטת ההתמודדות שפיתחתי, ה-selfe".

דווקא במקום שאמור להיות בטוח עבור מתמודדים הסטיגמה גוברת, אצל הצוות הרפואי

זיו מרגיש שהרבה פעמים הסטיגמה מגיעה דווקא מהצוות הרפואי. היו מקרים רבים שניסו לקטלג, למעוך אותו. חוויה שזכורה לו במיוחד הייתה כשהיה מאושפז ברמב"ם, הוא היה במצב קשה ודיבר על התאבדות. ודווקא במצב כה רגיש הוא קיבל תגובה חסרת רגישות מהרופאה, "הרופאה איימה עלי. אמרה לי שאם אני לא נשאר היא מעבירה אותי לטירה. אמרתי לה לא, אני יודע מה טוב בשבילי. אני יודע לדאוג לעצמי, אני יודע להבין מה אני רוצה." זיו מרגיש שהרבה פעמים הכתיבו לו מה לעשות, "אמרו לי 'אסור לך ללכת בלילות, אסור לך לעשות ככה וככה', מי אמר לכם? באיזו זכות? אולי זה עושה לי טוב? תמיד הרגשתי שמנסים למסכן אותי, לא נותנים לי לפרוח. ותמיד שמו אותי שונה, הדגישו תמיד את המילה 'חולה', אתה חולה, המחלה. ואני כל הזמן חשבתי – היי קוראים לי זיו, אני בן אדם. יש דבר כזה בפסיכולוגיה שנקרא יחסי הכוחות, זה שהיחס למטופל מתבסס על יחסי הכוחות האלה. ולפעמים הרגשתי שהם לא מבינים, אני זיו, אני מתמודד עם סכיזופרניה, לא זיו הסכיזופרן. יש לי חיים יש לי עומק. הם לא מסתכלים עלי כפי שאני. לפעמים כשמסתכלים על רוצחים, אומרים עליו הוא חולה נפש – לא בן אדם. חולה נפש לא בן אדם?" בעבר זיו שמע כי פסיכיאטר אמר "סכיזופרניה זה הסרטן של מחלות הנפש, זה רק מתדרדר". הוא מרגיש כי "באיזשהו מקום זה פוגע. כי למה אנחנו הורגים מישהו לפני שהוא מת?"

מציאות של הזנחה וקיפוח בהוסטלים

אם נסתכל אחורה, בבתי המחסה הראשונים שהוקמו למתמודדים עם מחלות נפש היו כובלים אותם דרך קבע לקירות תאיהם האפלים והבלתי מוארים. כל זאת באמצעות קולרי ברזל שריתקו אותם אל הקיר ואפשרו תנועה מוגבלת מאד. המתמודדים לא יכלו לישון בשכיבה ומכיוון שהם נחשבו ממילא לבעלי חיים, הוקדשה תשומת לב מעטה מאד לשאלה האם קיבלו תזונה מספקת או האם המזון היה טוב או רע. איש לא ביקר בתאים אלא בשעת האוכל, לא היו שום סידורי חימום ואפילו המחוות האנושיות הבסיסיות ביותר נעדרו משם. מאז ועד היום חלו שינויים רבים אך זיו מעלה תחושות קשות מניסיונו עם הוסטלים. "המטרה של מערכת שיקום היא לשקם ולמרות זאת, יש היום הרבה הוסטלים מוזנחים. מתמודדים רבים מפחדים לספר על הקושי שלהם. יש המון מקרים של התעללות במטופלים, הרבה שחיקה. אין תקציב מהמדינה, שני אחים על מחלקה שלמה, כולם ממורמרים, בתי חולים ישנים. ככה נראים ההוסטלים. לפעמים יש הצלחות אבל אני לא מרגיש בית."

בנוסף למצב ההוסטלים זיו מתאר את הקושי העצום בתהליך קבלת סל שיקום, "את הנשמה יוציאו לך. המון בירוקרטיה. תעשה ככה, תעשה זה, בביטוח לאומי מחפשים אותך. כאב ראש. איך מתמודד שגם ככה קשה לו לעשות דברים, יעשה את זה?"

הבורות והסטיגמה פוגשות את המתמודדים בחייהם האישיים – בניסיון למציאת זוגיות ועבודה

רבים מהמתמודדים מרגישים שהסטיגמה פוגעת בחייהם האישיים. זיו משתף כיצד סטיגמות פגעו בו בזוגיות ובקבלה לעבודה: "הרבה פעמים הרגשתי שהסטיגמה פגעה לי בזוגיות, היום פחות… אני הפכתי לאיש שיווק אם אני ארצה או לא ארצה. פסלו אותי הרבה פעמים בגלל זה, הרבה בנות אמרו לי 'אתה מפחיד אותי'. בעבודות לדוגמא, מההתחלה אני אומר ומשתף. קרה שאני באתי לעבוד במקום מסוים ושאלו אותי 'מה אתה לא תרביץ פה לכולם?'  ואני חושב לעצמי, איך אני יכול להתמודד עם חשיבה כזו?"

משפחתו של זיו התקשתה מאד להתמודד עם המצב. "זה קשה לטפל כשמי שבעצם סובל, עסוק בזה שלא ידעו. הכל נובע מתוך סטיגמה. מה היה קורה אילולא הסטיגמה? אני בטוח שהיה שיפור מדהים". למרות הקושי היום הם רואים בו הצלחה.

"מחלת נפש זה טאבו – זה אסור"

ישראל היא מדינה מאד שמרנית.  זה מאד מתסכל לשמוע על משפחות שמפנות עורף. אני לא יודע להגיד לך מי אשם, האם יש אשמים, המקום של מחלה נפשית מאד דומה לעולם הלהט"בים, זה טאבו. אסור. ומה תמיד לומדים בצבא? הכל בראש הכל בראש, פייטרים. אין כאבים. אנחנו מדינת צבא. קשה לנו לקבל את החלשים מאתנו. אני לא במקום של להגיד לאנשים שום דבר חוץ מ- תנו לנו הזדמנות שווה. אל תיבהלו שאתם שונים מאתנו. אני לא הולך רחוק, רק תקבלו אותנו, הסתכלו עלינו כאל אדם כמוני וכמוך."

פעמים רבות אנו שומעים את המילים משוגע או חולה נפש כביטוי של מעין מילות גנאי. אנחנו חלק מזה, מהתרבות הזו שלא מנסה להבין את השונה, שמפרידה ומפלגת. חשוב שאנחנו כבני אדם נלחם למען זכויותיהם של אותם מתמודדים כשם שנרצה שיתמודדו יחד אתנו כנגד עוולות וקיפוח שלנו. בהיסטוריה נמצא עדויות רבות לבורות, לבושה, לאכזריות ולקיפוח, אני מקווה שלא נכניס אותם תחת קורת גג ביתנו ונאבק יחד עם המתמודדים למען הצודק והנכון והצעד הראשון הוא המודעות.

 
X

עכשיו משודרות באתר מבחר כתבות. כנסו >>