השנה השתתפו במסיק הפלסטיני-ישראלי המשותף בכפר דיר איסתיא בשומרון מעל מאה מתנדבות ומתנדבים מקבוצות שונות ביניהן שומרי משפט-רבנים למען זכויות אדם, קואליציית המסיק, לוחמים לשלום, ודהרמה מעורבת חברתית שפעלו בכל ימות החול. המסיק אשר פתח את העונה התקיים ב-10 באוקטובר והמסיק המסיים אותה התקיים ב-14 בנובמבר.
דיר איסתיא הינו כפר הבנוי על גבעה נישאה מעל וואדי קאנא בשומרון, ובו מתגוררים כ-4,000 תושבים. בלב הכפר שוכנת העיר העתיקה ובה שרידים בני כ-3,000 שנה מתקופות שונות כולל מהתקופה הצלבנית האיובית והממלוכית. הכפר הפלסטיני הוא בין מאות שנים ושמו דיר (מנזר) איסתיא (ישעיהו, ע"ש הנביא ישעיהו). בעבר הלא רחוק אדמות הכפר השתרעו עד פונדוק בצפון ועזון בדרום. על גבעות מצפון ומדרום לוואדי נבנו מספר התנחלויות. ב-1983 המנהל האזרחי הכריז על כ-14,000 דונם של הנחל כשמורת טבע ועד 2010 לא נעשה הרבה כדי לסלק ולדחוק את רגלם של הפלסטינים מהוואדי. מאותה שנה החלו הצרות כשהמנהל האזרחי החל לעקור עצי זית ולהחרים שתילים. למרות פשרה שקבלה תוקף של פסק דין, המנהל ממשיך לעקור עצים בני חמש ומעלה למרות הוראות בית המשפט. זאת ועוד, המעיינות שסיפקו מים לחקלאות מגוונת התדלדלו כתוצאה משאיבה של המדינה וזוהמו בעקבות הזרמת שפכים מההתנחלויות. בעקבות זאת החקלאים נטשו את רוב הגידולים והסתפקו בגידול עצי הזית.
זווית אישית מאת ציונה שניר, אשר השתתפה במסיק ב 14/11:
יצאנו על פי התוכנית לדיר איסתיא, כפר השוכן על גבעה מעל לוואדי יפהפה כ-4 ק"מ מצפון מזרח לאריאל. בהגיענו לשער הכפר נחלקנו לקבוצות שיסייעו למספר משפחות שבקשו עזרה. מאחר שמרבית הכרמים מרוחקים מן הכפר, עלו חברינו בקבוצות על מוניות, שלקחו אותן סמוך לכרמים. ירדנו מן המונית בקרבת הכניסה להתנחלות רבבה, מצפים לבעל הכרם שיבוא לקחתנו. דא עקא שכל ניסיונותינו לתקשר עימו עלו בתוהו (בהמשך יתברר שלא הייתה שם קליטה). וכך נותרנו על הכביש, די חסרי אונים. מכוניות פלסטיניות דוהרות, ואנו ליד התחנה עומדים מאחורי הבטונדה בהרגשה לא בטוחה.
אבל אורנה שמעה קולות מעבר לכביש, ובתושייתה חצתה את הכביש, ומתחתיה, במורד ההר זיהתה משפחה מוסקת. אורנה אינה דוברת ערבית. אבל שאלה בעברית אם הם רוצים עזרה. אחד הנערים אמר לה "בוקרה". מאחר שהיא הבינה שהתשובה חיובית, הודיעה לנו. כשהתקרבנו הם אמרו "בוקרה", ואנו אמרנו "אליום". לבסוף הבינו שאנו באמת רוצים לעזור להם והזמינונו. הכרם היה במורד ההר, והירידה די תלולה ומסולעה, לא הכי נוחה לגילנו המופלג, אך הנערים טיפסו וסייעו לנו. כשאמרנו להם כי אנו מתל אביב, היו קצת המומים, אבל תוך חמש דקות נוצר קשר הכי טבעי בעולם, וזאת ללא שפה כמעט. במסיק היו ראדי ושני בניו כארם (20) וטארד (15). אחותו ראודה ובעלה אבו עאטף. שנים מתוך 11 ילדיהם היו בכרם: בתם תסנים החייכנית בת ה-18, שלא הפסיקה לצלם, ואחמד הקטן בן השש, יצור מתוק, חייכן וידידותי, שמיד שבה את לב כולנו. הוא עלה על הסולם, ליד אורנה והשנים הפכו לצוות מושלם. היא מדברת אליו עברית, והוא עונה לה בערבית, וזה כלל לא הפריע לתקשורת.
לאחר מסיקת מספר עצים הזמינו אותנו לסעוד איתם, האווירה הייתה עליזה במיוחד, עד כדי כך שברגע מסוים ראדי פצח בשיר, ואנו במחיאות כפיים. כאילו אנו מכירים כבר שנים רבות. אנו צילמנו, ותסנים צילמה גם היא ללא הפסק. צפו בתמונות. הן מספרות הכל. החיוכים לא היו רק לצורך הצילום.
בתום המסיק שוב טיפסו הנערים לסייע לנו בעלייה אל הכביש. נפרדנו מהם בחום וידידות ובהבטחה להחליף תמונות ולבוא שוב בשנה הבאה, ואולי קודם. והלוואי שיוכלו גם להגיע אלינו.
ואני שואלת: מה יעיל יותר? האם "לצרוב בתודעתם" (כדברי שר בטחוננו) של הצעיר בן ה-20, של הנער בן ה-15 ושל אחמד בן השש חוויות מן היום הזה? או שמא הפקעת אדמות, עוד פריצה לבתים, מסתערבים, מג"בניקים, חיילות חמושות בנשק ובכובע פלדה, גז מדמיע והשפלות?
הוספת תגובה לכתבה