ידיעה כתובה |

: על חווית הזרות וחלום הישראליות החדשה

חברה נכתב על ידי

נאומו האחרון של נשיא המדינה הוא לא פחות ממהפכני בעיני. קראתי אותו והרגשתי שריבלין מצליח להביט על השיח היום- יומי הרחוק, המכסה, הלא אישי, ולחדור מתחתיו. לדבר בצורה גלויה, כנה ומכאיבה, על אחד הנושאים האינהרנטים יותר בחברה הישראלית- שבטיות.

אנחנו לא מדברים על שבטיות ישראלית, לא לעומק. קורה שאנחנו מדברים על האפליה המזרחית, לדוגמה. מעלים עוד חלק בהיסטוריה הזאת ושואלים את עצמנו האם היא עדיין קיימת. מחאת יוצאי אתיופיה העלתה את נושא קיפוח בני העדה על סדר היום, וחשפה בפני רבים מהישראלים את מה שלא הכירו- אפליה קשה ואלימות משטרתית כעניין שכיח. עדיין, יש כאן בעיה שורשית יותר, כל כך טבועה בתוך מה שאנחנו מכירים, שאנחנו לא עוצרים לתהות עליה.

כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה דורות במדינה, גדלו כאן בתחושת סוג ב'. ברור לי שיש פער גדול בחוויות של הקבוצות שאמנה עכשיו, אבל בעיני מעניין לדבר קודם כל על המשותף. אם גדלת במדינת ישראל כרוסי, מזרחי, אתיופי, ערבי- גדלת בתחושה הזאת. אם הגעת לפה כעולה חדש או אפילו כבן לעולים- גדלת בתחושה הזאת. תחושה פנימית, כזאת שלא תמיד אפשר לשים את האצבע על נקודת הפריצה שלה, אבל גם אי אפשר לטעות בה. תחושת חוסר שייכות למה שנקרא "ישראליות".

צילום: לשכת העיתונות של צה"ל

צילום: לשכת העיתונות של צה"ל

אצלי היא התבטאה בהמון מבוכה. אני זוכרת את רוב חווית היסודי שלי כמכוסות מבוכה. באופן לא מייצג, למדתי בבית ספר שהכיל 80% ילדים מזרחיים ומעט מאוד מכל השאר. הייתי הרוסייה היחידה בכיתה, ולא סתם רוסיה- כזאת שההורים שלה עלו לארץ לפני רגע, ועוד לא הספיקו לצאת מהלם השינוי. התביישתי כשכולם דיברו על האוכל שמכינים אצלם בבית, התביישתי כשההורים שלי היו צריכים להגיע לאסיפת הורים. פחדתי שישמעו אותם מדברים רוסית, פחדתי שאמא שלי לא תוכל לבוא ותשלח את סבתא במקום. אני זוכרת שפעם אחת החליטו אצלנו לחגוג את הנובי גוד כמו שצריך. להביא עץ, לקשט את הבית, להכין אוכל ולראות את כל התוכנית בערוץ 9 לקראת החג. התלהבתי מזה בתור ילדה, כי שמתי לב להתרגשות בבית, ראיתי שפתאום מתייחסים לחג ביותר געגוע ושמחה מבדרך כלל. הייתה בבית אווירה של משהו גדול שקורה, ואני נסחפתי לתוך זה. הכנתי שני שלטים עם הכיתוב "נובי גוד שמח", תליתי אחד ליד שולחן האוכל, ואחד רציתי לתלות על דלת הבית, כדי שהשכנים ידעו שיש אצלנו חגיגה. אני זוכרת שאמרו לי להוריד את זה, שאף אחד לא צריך לדעת שאנחנו חוגגים חג לא יהודי, זה לא מקובל. אני זוכרת כמה זה פגע בתחושה החופשית שהייתה בבית באותו ערב.

כשאת ילדה את חווה כל רגש בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ממבוגרים. כשפוחדים, מרגישים את הפחד כנובע ממעמקי הלב, מרטיב את כפות הידיים והרגליים, משתק. מבוכה היא מבוכה, שמחה היא שמחה, הכל מאוד גדול וחד. כאילו שזה לא מספיק, את חווה את הסביבה הקרובה לך בתור העולם כולו. המשפחה, הכיתה, המחנכת, החוג- זה העולם. אין נקודות התייחסות נוספות. בכיתה האישית שלי, אם לא יכולתי לדבר על הקובה שאמא שלי מכינה, אם לא ראו בסלון שלי תכניות ישראליות ולא השמיעו מוזיקה ישראלית – לא הייתי חלק מכלום. התביישתי ללכת לסופר עם סבתא שלי ולדבר איתה רוסית ברחוב. התביישתי להביא חברות אל בית שמדברים בו רוסית. התביישתי כי הרגשתי, כל הזמן, שמה שקורה בבית שלי הוא לא מה שאמור לקרות. זה לא כמו אצל הילדים האחרים, זה לא קשור בכלל לחוויה ה"ישראלית".

מכאיב לי לכתוב את הדברים האלה, וחשוב לי להגיד שהיום הרוסיות שלי היא משהו שאני גאה בו ואוהבת אותו. היא חלק ממני, היא חלק מהשורשים שלי. אני סקרנית לדעת עוד על התרבות הזאת, על המקום שהמשפחה שלי באה ממנו. מצד שני, היום אני לא ילדה שמתבגרת בבית של עולים. המשפחה שלי עלתה לארץ ב89, אני נולדתי ב92. לפני שהלכתי לכיתה א', סבתא שלי ניסתה ללמד אותי את האלף בית ולא יכלה. היא הפסיקה כי היא פחדה ללמד אותי משהו לא נכון. מספר הפעמים בהם התבקשתי לתרגם, להקריא, להסביר משהו למשפחה שלי כילדה שיודעת עברית יותר טוב מהם, הוא גדול מכדי לזכור.

אני מספרת על החוויה הזאת, כי אני מרגישה שהיא לא רק שלי. היא של כל ילד וילדה שגדלו כאן ולא היו אשכנזים, מבוססים וילידי הארץ. זאת חוויה של רבים, והיא לא ברורה לי. הבאנו למדינה הזאת אנשים מכל נקודה על הגלובוס. תרבויות שונות, מסורות שונות, ערכים מגוונים. נוצר כאן תמהיל אנושי מעניין, מרגש, ייחודי. במקום לתת לו להיות, ללמוד את מה שאפשר מכל תרבות, וליצר אתוס וסט ערכים ישראלי שנובע מתוך השפע הזה- ביישנו את כל מי ש"שונה", והצבנו דמות אחת כדמות שצריך לשאוף אליה כדי להיות ישראלי.

לדעתי, אחד המשפטים החשובים ביותר בנאומו של ריבלין היה: "החרדי, החילוני, הדתי או הערבי- אינם יכולים להרגיש שציפור נפשם נמצאת בסכנה או תחת איום." ריבלין מתייחס לאחת הנקודות הראשונות שראוי להתייחס אליהן כשמדברים על חברה רב- תרבותית. אם אנחנו שואפים להפוך את ישראל למקום שמקבל ומכיל תרבויות שונות, אסור לנו לאיים על אף אחת מהן. הקבלה לחברה הישראלית החדשה לא יכולה לבוא ביחד עם הדרישה לשינוי. אישה אתיופית, גבר חרדי, ערבי ישראלי- שלושתם צריכים להרגיש רצויים ונחוצים בחברה הישראלית החדשה.

בחלומות הורודים ביותר שלי, אני מדמיינת חברה ששמחה על מגוון תרבותי ואנושי. חברה שקולטת לתוכה עולים חדשים- ומשתוקקת להכניס את הייחוד שלהם לתמהיל התרבותי שלה. חברה שיש לה דנ"א יחודי וסט ערכים ברור, ועדיין מאפשרת לשלל אנשים שונים להשתלב בתוכה. את שלל האנשים כבר הבאנו לפה. עכשיו, אחרי עשרות שנים של ניסיון להעלים או לדכא את השוני הזה, לא הגיע הזמן לבנות את הישראליות החדשה שלנו ככזו שמקבלת ושמחה על המגוון?

 

הכתבה פורסמה לראשונה בשפה הרוסית באתר רלוונט אינפו.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס