דעה: גם בטלוויזיה, נאמנות נדרשת

'פאודה' משמשת את הצופים בעיקר כדי לטפוח לעצמם על השכם. במבחן המציאות זה לא עובד.
'פאודה' מתפקדת בלוח השידורים הנוכחי כמו החבר כהה העור שכל גזען-בארון אוהב להחזיק: כסוג של תעודת נאורות שהצופים יכולים לנפנף בה בהתלהבות בפרצוף של כל מי שמעז לפקפק בהם, ולהכריז בלי להתבלבל שהם מתקדמים לחלוטין, וכהוכחה, הם מקפידים לצפות פעם בשבוע בסדרה "ראשונה מסוגה", שמציגה "את שני הצדדים באופן אובייקטיבי לגמרי".

ובאמת, עד לא מזמן זה עבד להם לא רע. הרי לתת לגיטימציה לעמדות של הצד השני זה קל למדי כשהצד השני הוא תמונה על מסך, והצופים יכולים לשבת ולשכשך באמפתיה של עצמם ולהרגיש, לפחות לזמן קצר, מאוד-מאוד נאורים. אבל לפני שבוע האידיליה התרסקה: הישאם סולימאן, אחד מכוכבי הסדרה, העז לבטא את דעותיו בראיון למגזין הפופולרי "7 לילות": "חייל שנמצא בגדה ומישהו פוגע בו – אני לא חושב שזה פיגוע". פתאום העלילה של 'פאודה' הפכה מאקשן דמוי-אמריקאי מבדר למשהו קצת קרוב מדי למציאות. חגיגת הגינויים שיצאה לדרך מיד אחר כך (אפילו לפני פרסום הריאיון בפועל!) העידה, יותר מכל דבר אחר, על עמדתם האמתית של הצופים המתורבתים. הציפוי הדקיק של אמפתיה ושל הזדהות עם הצד הפלסטיני נסדק מיד, ותחתיו נחשפו שוב הדעות הקדומות והגזענות, והוכיחו שמתחת לפני השטח, כלום כמעט לא השתנה בישראל של 2015.

אבל אולי מדובר בהתפתחות צפויה מראש, שהרי אמצעי התקשורת שבחרו להתייחס לדבריו של סולימאן ניגשו אליהם מימין, ועוד לפני שנכתבה מילה אחת בנושא כבר היה קל לנחש אילו עמדות ינקטו. בוואלה! תרבות בחרו להקדיש פסקה שלמה לתגובתו של חנוך דאום, עיתונאי ימני מוצהר, ועוד פסקה לדבריו של ח"כ ינון מגל מ"הבית היהודי". לתגובתו של סולימאן להאשמות הוקצו כשורה וחצי. ב-Ynet הגדילו לעשות והתמקדו בסיקור בתגובה של סרן זיו שילון, קצין בצה"ל. גם כאן, תגובתו של הישאם סולימאן התפרסה על פני כשתי שורות בלבד. לעומת זאת בהארץ זכה כל הסיפור להתייחסות עניינית, שלא תפסה טרמפ על ציטוטים של אנשי ציבור אלא עסקה בגוף העניין.