ידיעה כתובה |

: נדחה ערעור השוטרים שהפקירו פצוע פלסטיני

חברה נכתב על ידי

ביום 12.2.15 דחה ביהמ"ש העליון את ערעורם של שני השוטרים ברוך פרץ ואסף יקותיאלי, שהורשעו בהפקרתו למוות של עומר אבו-ג'ריבאן, שוהה פלסטיני בלתי חוקי שהפקירו בצד הדרך בכביש 443 ביוני 2008.

לדברי השופט י' עמית:

גם חיה פצועה לא מפקירים בצד הדרך, ומי שהסיט מבטו מצד הדרך יודע כי המצפון נוקף והמראה חוזר ומטריד. אלא שבמקרה דנן לא בחיה פצועה עסקינן. הנאשמים שלפנינו נטלו אדם שלגופו מחובר קטטר ושקית שתן, כשהוא לבוש בפיז'מה דקה של בית חולים, והניחו אותו באישון לילה כשני מטר מאחורי המעקה בכביש 443. יומיים לאחר מכן, המנוח נמצא במקום בו הונח באותו לילה אפל, כשפלג גופו העליון עירום, הוא לבוש במכנסי בית החולים "שיבא" ומגופו משתלשל צנתר שתן ללא השקית.

כשופטים נחשפים אנו מעשה של יום ביומו לצד הפחות מואר של החברה בישראל, אך המקרה שלפנינו אינו עוד תיק פלילי של גרם מוות ברשלנות. הסיטואציה דוקרת את הלב ולא נותנת מנוח לקורא. מה עבר בראשו של יקותיאלי כאשר הוציא את המנוח מהניידת, העבירו אל מעבר למעקה תוך שהוא מניח בידיו את המעטפה עם המסמכים הרפואיים? על מה שוחח עם המתנדב ושוטרת השח"מ בדרכם אל "המשימה" ולאחר השלמתה? האם התלוצצו ביניהם או שמא שררה דומיה מעיקה בניידת? ומה עבר על המנוח עד שמצאו את גופתו כיומיים לאחר מכן? האם בתוך הבלבול בו היה שרוי, חדרה למוחו ההכרה כי הונח כחבילה אין-חפץ-בה אל מעבר לגדר ומאין יבוא עזרו?

מבעד לטיעונים שהעתירו עלינו המבקשים, התקשיתי להבחין בנימה של בושה או של צער. קו ההגנה של פרץ בבית משפט השלום היה עלבון לשכל הישר. לשיטתו לא הוכח כלל כי הגופה שנמצאה היא של המנוח, והלה עודנו חי ובועט אי שם בעזה, וגם אם מדובר במנוח הרי שלא הוכחה סיבת המוות. אכן, הגיונם של דברים שאנשים עם קטטר ועוטים פיג'מה של בית החולים "שיבא" מתרוצצים על הגבעות סמוך לכביש 443, כך שהגופה יכולה להיות של כל אדם אחר, והגיונם של דברים שהמנוח נפטר סתם-כך ממחלה פתאומית שתקפה אותו.

כל אחד מהמבקשים הטיל את האשמה על רעהו (פרץ אף טען כי הופעלה אלימות נגד המנוח בניידת) ושניהם בעטו את האשמה כלפי מעלה בטענה שהם רק הש.ג.

בית המשפט אינו בוחן כליות ולב, אך ככל שניסיתי להבין איך קרה מה שקרה, דומני כי המקרה שלפנינו משקף את הבנתם הקלוקלת של המבקשים לגבי מה שנדרש מהם, סוג של "דבקות במשימה" שעליה רבץ דגל שחור וכבד בדמות אדם פצוע וחסר אונים. השניים העדיפו להניח כי המערער מתחזה למבולבל, פרץ ביקש ככל הנראה להוכיח למפקדו בכר כי הוא מסתדר עם המטלה שהוטלה לפתחו, ויקותיאלי, שהיה זה הערב הראשון שלו בתחנת רחובות, ביקש להרשים את פרץ תוך שהוא מתרברב כי הוא מסתדר ומכיר את האזור. כל אלה אינם יכולים לגבור על העובדה הפשוטה שהשניים הביאו לכך שהמנוח הושאר בגפו באישון לילה בחושך, פיג'מה דקה לעורו וקטטר לגופו.

המבקשים הלינו על היעדרו של נוהל, אך נוהל אינו תרופה לכל מכאוב. יש מצבים בהם אדם נדרש לעשות שימוש ב"מערכת הפעלה" הכוללת שכל ישר בצירוף קמצוץ של אנושיות ומוסר אוניברסלי. יש להצר על כך שהמבקשים כשלו בהפעלת המערכת. בשולי הדברים, ומשהזכרנו נהלי עבודה, חזקה על הגורמים הרלבנטיים כי בחנו היטב את הממשק בית-חולים – משטרה – שב"ס בכל הנוגע לשחרור והעברה של פצועים וחולים החשודים בפלילים, על מנת למנוע הישנות מקרים מעין אלה.

השופט צ' זילברטל מוסיף:

הפקרתו של המנוח למותו, כאילו מדובר בחפץ שלאיש אין חפץ בו, היא ביטוי קיצוני של העדר חמלה בסיסית לבן אנוש, גם אם הוא "אחר". עצם העובדה שאפשרות זו עלתה בדעתם של המעורבים בפרשה, ובראשם המבקשים, צריכה, לטעמי, לשמש תמרור אזהרה לחברה כולה.

לפסק הדין המלא

  כתבות ווידאו שחבל לפספס