הנהלת הגימנסיה הרצליה "זרקה את הטלוויזיה מהחלון", לפחות באופן מטאפורי.
בעיתון "הארץ" פורסם כי מנהל גימנסיה הרצליה, זאב דגני, הודיע לתלמידיו כי לא יצאו עוד משלחות שנתיות למסע לפולין מבית הספר. דגני דיבר על כך שהמסע מתחיל לקבל אופי של "מסע לעשירים" ועל הקושי הרגשי הכרוך בו אך הסיבה המרכזית שהוא הזכיר היא שלמסע יש השפעות לאומניות.
אל המסע לפולין יוצאים התלמידים והתלמידות בדרך כלל במהלך כיתה י"א או י"ב. זו תקופה עמוסה במבחנים, בבגרויות, וגם בהכנות לתחנה הבאה, הצבא. בין מיון למבחן לזימון לטיול שנתי, הם ימצאו את עצמם על מטוס בדרך לפולין.
כשמונה שנים לפני המסע, אני וחברותי בנות העשר כבר דיברנו עליו בהתרגשות בחצר בית הספר. וזו לא תהיה הפעם האחרונה שנשמע על פולין. הורים, מורות ומורים מזכירים את המסע לפולין שנים לפני המועד המיוחל. בבתי ספר רבים ישמעו התלמידים את בוגרי המסע מספרים עליו בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפני המסע עצמו מתקיים בדרך כלל תהליך הכנה, אינטנסיבי יותר או פחות.
בפולין הם מבקרים במחנות ריכוז והשמדה, רואים את הר האפר, בגדים ונעליים. הם הולכים ביער לופוחובה, בין העצים הגבוהים, ובתוך השקט המוחלט הם מקריאים את שמות הנספים.
משלחת ישראלית במחנה הריכוז וההשמדה מיידנק. צילום: יעל נודלמן.
לחוויות של פולין יש כוח עצום. פעמים רבות הכוח הזה מופנה למקומות בעייתיים. בני ובנות הנוער, שרגל אחת שלהם כבר בצבא, לומדים על חרדה קיומית. הנרטיב שעל פיו רק החיים במדינה משלנו יגנו עלינו מפני הגזענות והאנטישמיות קם לתחיה. הם מסתכלים על שרידי האסון שהחיים באירופה הביאו על העם שלהם, הם לומדים ש"לא עוד" וש"אנחנו חייבים להיות חזקים". זו אינה הפעם הראשונה שהם מקבלים את המסרים הללו אך השיעור הזה, במקום הזה, הוא עוצמתי במיוחד, זוהי מכת המחץ.
כאשר חברי לשכבה חזרו מהמסע לפולין, זכיתי למושב בשורה הראשונה במופע שבו כל הרעיונות התיאורטיים לגבי המסע מתגשמים במציאות. רבים מהם ישבו בכיתה ודיברו בעיניים נוצצות ובמבטים חדורי אמונה. עכשיו הם באמת יכולים להבין דברים אחרת. הם יודעים שאנחנו חייבים להיות חזקים, כי אם לא נגן על עצמנו, אף אחד לא יגן עלינו.
בתוך מציאות שנעשית אלימה יותר ויותר, בעיצומו של גל אלימות, בתקופה שבתי ספר מתחרים זה בזה באחוזי הגיוס, מנהל גימנסיה הרצליה "זורק את הטלוויזיה מהחלון". למה הכוונה?
בהנחה שידוע כי הטלוויזיה מרעילה את המוח שלנו, קיימים שלושה אפיקי פעולה: להתעלם ולהמשיך לצפות בה, להוציא את הטלוויזיה מהבית ("לזרוק אותה מהחלון") או להשאיר את הטלוויזיה בבית, לברור את התוכניות בהן נצפה, ולצפות בטלוויזיה מתוך נקודת מבט ביקורתית.
אם אסתכל על המסע לפולין דרך מטאפורת הטלוויזיה, אני רוצה להאמין בשיטה השלישית. אני מעוניינת לטעון כי מסעות לפולין ניתן וחשוב לקיים מתוך נקודת מבט ביקורתית ובדרך שונה. קיימים מסעות אלטרנטיביים לפולין המתייחסים להקשר ההיסטורי והאוניברסלי ומדברים על התוצאות של גזענות ושנאת זרים. אך האם בתקופה מלאת שנאה אפשר לקיים מסע לפולין שלא ילבה אותה?
בגימנסיה הרצליה בחרו לוותר, מתוך מחשבה שבתקופה הזו האווירה החברתית משפעיה על אופי המסע. "באווירה הומנית ואוניברסלית בחברה או במדינה היציאה למסע יכולה לחזק את המסרים הללו, אבל כשהאווירה היום בעם היא דה לגיטימציה לאחר וכשהאווירה בחברה היא לאומנית אז המסע הזה משרת את המגמות האלה", אמר דגני בראיון ל"הארץ". "הנסיעה בשנים האחרונות היא נסיעה עם מגמות שיותר בהלימה ויותר תואמות את האווירה והמשטר בישראל, שכוללת את שנאת האחר ופחד מהאחר."
ייתכן שעדיין חשוב לקיים את המסע לפולין. מסעות אחרים, שלא קוראים להסתגרות והתבדלות כפתרון לגזענות, עשויים להוות אבן דרך חיובית בחיים של המשתתפים. אבל אולי למשך תקופה מסוימת, מתוך הכרה באופי הלאומני שכבר הוחדר במסעות לפולין, עדיף לוותר עליהם ולחפש חלופות אחרות ללימוד מעמיק של השואה.
- לצפייה בכתבה על השיח הצבאי במערכת החינוך, בין היתר במסעות לפולין:
