יש משהו בחברה בישראל שמקדש את המוות, ולא סתם את המוות אלא את המוות בגבורה. גם המשפט "במותם ציוו לנו את החיים"- מתחיל במוות. המון פעמים קל לנו מדי לשכוח שלפני המוות יש חיים ושעלינו להילחם קודם כל עליהם ועל טיבם. אבל חשוב מעניין המוות והחיים כאן, הוא שלפעמים, לרוב אפילו, המוות משרת אותנו כאן, במדינה הזאת, בעיקר למטרת חיזוק אתוסים מדיניים (ציוניים?) ותוך כך מוחק נרטיבים אחרים ואפילו מוות של אחרים ואחרות.
בשבועות האחרונים הולכת ותופסת תאוצה מחאת "מילואימניקים ומילואימניקיות גאים דורשים שוויון". המחאה קמה לאחר שהצעת החוק שהגישה ח"כ רוויטל סויד, נפלה עוד בשלב הוועדה ואפילו לא הגיעה להצבעה במליאה. ההצעה קראה להשוואת התנאים במקרה של מות של בן או בת זוג בעת מילוי תפקידו בכוחות הביטחון.
מתוך עמוד הפייסבוק של המחאה
נפילת החוק עוררה זעם בעיקר בקרב להט"בים רבים אשר שירתו בשירות סדיר ממושך או משרתים עד היום בשירות מילואים פעיל. מתוך תחושת הכעס והאכזבה שבנפילת החוק, התגבשה לה המחאה שהולכת ותופסת תאוצה ברחבי הרשתות החברתיות ונתמכת ע"י ארגוני הקהילה הגאה המרכזיים. מדי יום מתפרסמות תמונות ועדויות של להט"בים המספרים על שירותם הצבאי, בעיקר הקרבי, ומסיימים לרוב את עדותם במשפט הקורא להשוואת מעמדם של בני ובנות הזוג שלהם במידה ויפלו במהלך שירותם, למעמד משפחות הטרוסקסואליות, המוכרות כ"משפחות שכולות".
במכתב שפורסם כחלק מהמחאה, בעמוד הפייסבוק "מילואימניקים ומילואימניקיות גאים דורשים שוויון" כתבו מובילי ומובילות המחאה: "אנו מוחים על כך שאנו נדרשים לצאת לשדה הקרב מתוך ידיעה ברורה שאנחנו אזרחים סוג ב׳ ושבמידה וחלילה נמות בשדה הקרב משפחותינו לא תקבלנה את מלוא הזכויות המגיעות להן אך ורק בגלל הנטייה המינית שלנו. אנו מוחים על כך שאנו נקראים להגן הארץ וגבולותיה פעם אחר פעם ומתייצבים ראשונים לכל קריאה, אך במבחן הדם בוחרת ממשלת ישראל להפלות את דמנו. אנו קוראים וקוראות לכל אותם נבחרי ונבחרות ציבור אשר שולחים אותנו אל הקרבות להסתכל לנו בעיניים ולהגיד כי דמנו שווה פחות! או לקום ולשנות את המציאות הבלתי נסבלת הזו. אנחנו, בני ובנות קהילת הלהט״ב ותומכיה ,אוהבי מדינת ישראל, סיכנו את חיינו מספר רב של פעמים למענה ואיננו מוכנים לשתוק עוד…"
הזמנה למפגש פתוח של קבוצת המחאה
מההתגייסות והתמיכה הרבה לה זוכה המחאה הן מארגוני הקהילה הגאה והן מדמויות מרכזיות בה, נראה שהדרך המרכזית במאבק לשוויון זכויות עדיין עוברת דרך ההטרו-נורמה ודרך הניסיון להתקבל לקונצנזוס. דווקא נקודה אחת, חשובה, נשכחה לא במקרה במהלך המחאה- הכיבוש הישראלי והלגיטימיות שלו כמו גם המיליטריזם המושרש כאן בכל, הם חלק מהקונצנזוס בחברה בישראל ולכן הבחירה בניסיון להתקבל באותו קונצנזוס עוברת גם בלקחת חלק בעוולותיו.
גם השאלה למה בכלל השאיפה של הקהילה הגאה לשוויון צריכה לעבור דרך מסכת של הוכחות נאמנות ומילוי חובות, לא נוכחת כלל בשיח ואיתה בולטת גם ההתעלמות מכל אלה שלא מצליחים, לא יכולים או לא רוצים להשתייך לקונצנזוס הישראלי, לצה"ל (ובמיוחד לשירות קרבי בו)- במה מותנה השוויון שלהם/ן?
הוספת תגובה לכתבה