דעה על סדר היום |

מלון שלושה כוכבים או הסתפקות בארבעה מ"ר?

חברה נכתב על ידי

כניסה לחדר המעצר, כבר מזמן אינה שמורה לעבריינים כבדים בלבד. כל אזרח ואזרחית כמעט, יכולים למצוא את עצמם בסיטואציה, שתוביל אותם "לבילוי" במעצר ואף לכתב אישום שיוביל למאסר. החל ממעורבות בתאונת דרכים או ריב שכנים, דרך כתיבת סטטוס בפייסבוק שנוי במחלוקת מבחינת הממסד ועד להשתתפות בהפגנת מחאה. הכניסה לחדר המעצר כבר אינה כה נדירה.

בישראל, בניגוד לרוב העולם, תנאי המעצר והמאסר חמורים. על פי הודעה של האגודה לזכויות האזרח, הסטנדרט המקובל לשטח מחיה לאסיר במדינות דמוקרטיות הוא 8.8 מ"ר בממוצע. על פי העמדה המקצועית של שירות בתי הסוהר, שטח מחיה הולם צריך לעמוד על כ-6 מ"ר לאסיר. ומה המצב בארץ? שטח המחיה הממוצע עומד על 3 מ"ר, ומרבית האסירים והעצורים בישראל מוחזקים בשטח נמוך מ-3 מ"ר לאדם – כולל שטח המיטה, הארונות, השירותים והמקלחת.
כלומר, לא רק שמדינת ישראל רחוקה מאוד מהמדינות המתקדמות, אלא נמוכה אפילו מהרף המינימלי הבינלאומי הנדרש (4-3 מ"ר לאסיר), כדי להימנע מ"ענישה אכזרית ובלתי אנושית" בהתאם לאמנה נגד עינויים, שעליה חתומה גם ישראל.

במקרים רבים האסירים נאלצים לקיים את כל שגרת היום במיטותיהם, ואפילו לאכול במיטה. אין להם כמעט אפשרות להתהלך בתא, ואין אפשרות למספר אסירים לעמוד בו זמנית בחלל המצומצם שנותר בתא, שלא לומר לפרוש את ידיהם לצדדים. אפשר רק לדמיין את הדוחק, המחנק, הלחץ והעצבים בתאים האלה, שברובם יש מעל 5 מיטות, ואת ההשלכות הבריאותיות והנפשיות על האסירים.
100
המצב הקשה ידוע לרשויות המדינה כבר עשרות שנים, ולמרות זאת בעשור האחרון כמעט שלא נעשו צעדים משמעותיים לשיפור המצב.

בהתחשב בכך, שעצורים רבים כלל אינם מגיעים לכתב אישום ומשתחררים בשלב כזה או אחר של החקירה – נשאלת השאלה, האם שימור תנאי מעצר גרועים, אינו חלק ממערך עינויים סמוי, שהמדינה מפעילה על נחקרים? במהלך חקירה, אדם נתון לכל כך הרבה לחצים נפשיים ומניפולציות שמפעילים עליו החוקרים, כך שתנאי הכליאה, השינה והמחיה הם בהחלט נדבך נוסף שמקשה עליו – ללא שום סיבה למעט רצון החוקרים להפעיל עליו לחץ נוסף. הרי מי יכול לשמור על זכות השתיקה, בתנאים מעצר אכזריים, כאשר כל מה שהנחקר מעוניין בו ברגעים מסוימים, זה לחזור הביתה, כדי לזכות לרגע של פרטיות, מקלחת חמה ושינה נאותים? האם בעצם זכות השתיקה השמורה לכל נחקר, מופרת לחלוטין ע"י המדינה בעצם יצירת תנאי מחיה קשים הגובלים בעינויים פיזיים ורגשיים? האם כליאת אדם בתנאים כה קשים היא חלק ממניפולציה ממסדית (ולא היעדר תקציבים כפי שנטען לרוב), כדי ליצור מצב שזכות השתיקה תופר ע"י הודאה באשמה (או הלשנה, או כל שיתוף פעולה אחר שירצה את חוקרי הממסד)?

במרץ 2014 הגישו האגודה לזכויות האזרח, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ורופאים לזכויות אדם – עתירה לבג"ץ בעניין הצפיפות בבתי הסוהר והמעצר בישראל. בתשובת המדינה לעתירה (יולי 2015) לא הייתה כל בשורה חדשה בעניין והשופטים ביקרו את המדינה והורו לה להגיש הודעה מעדכנת בתוך ארבעה חודשים.
בשבוע שעבר קיבל בג"ץ את דרישת הארגונים העותרים והוציא צו על תנאי, שמחייב את המדינה להשיב תוך 120 יום מדוע היא לא מבטיחה שטח מחיה הולם לכל אסיר ומדוע היא לא נוקטת באופן מידי את הפעולות הנדרשות על מנת להבטיח לכל אסיר שטח מחיה של 4 מ"ר.

נראה כי גם אם המדינה תיישם את המינימום שדרש בג"ץ, יישאר בידה כלי שנוי במחלוקת להפעלת לחץ על נחקרים. נשאלת השאלה, האם לאזרח שנחקר ע"י השלטונות, שנחשב זכאי, ושסטטיסטית יש סיכוי גבוה, שאף ישוחרר על לא עוול בכפו – לא מגיעים תנאי מחייה של לפחות מלון שלושה כוכבים? האם לא על זה צריך להיאבק במקום להסתפק ב 4 מטרים רבועים?

  כתבות ווידאו שחבל לפספס