שתי ידיעות לכדו אתמול את תשומת לבי, על מקרי גזענות, אלימות ואפליה כלפי ערבים רק בשל מוצאם.
המקרה הראשון היה ביוון, בו נוסעים ישראלים יהודים עוררו מחאה בשל הימצאות נוסעים ערבים על טיסה לארץ, אשר גרמו להם להרגיש, לדבריהם, לא בטוחים. חברת הטיסה התנצלה, אבל הגזענות ניצחה. הנוסעים הישראלים ערבים ירדו מן המטוס וטיסתם חזרה ארצה נדחתה ביום.
תחושת הפחד הקולקטיבית לא ממש מובנת לי באופן אישי. בטח שלא פחד מכל בעלי חזות ערבית או דוברי ערבית. אבל גם אם הפחד קיים, אסור לנו לתת לו להיות הצדקה לפרקטיקות גזעניות, כאלו שגורמות לצעירה ביפו לחשוש בגלל שהיא לובשת חיג'אב או כפי שאומר אדם בכתבה, גם אם הוא ממהר, הוא לא יכול לרוץ, כי ישר חושדים בו.
עו"ד נדאל עותמאן, מנהל המטה למאבק בגזענות אמר היום: "אין זה מפתיע שנוסעים ישראלים לא מוכנים לטוס ביחד עם ערבים כאשר נציגי הציבור מכתימים את האוכלוסייה הערבית כולה ומסמנים אותה כאיום פטונציאלי על החברה". כאשר הגזענות מתחילה מראש הממשלה ושריו, אין באמת פלא שהיא מחלחלת מטה. אבל היה היום מקרה נוסף, כפי שפרסמה בדף הפייסבוק שלה שלי דביר, חברת מועצת תל אביב יפו. באוטובוס תל אביבי דרשו נוסעים להוריד נוסע רק בגלל שדיבר וצעק בערבית.
שמחתי לקרוא שהתנהגותה של נהגת האוטובוס היתה שונה מזו של קברניט הטיסה והיא לא הסכימה להוריד את הנוסע. מצד אחד – מעודד, אבל מצד שני – מה זה אומר עלינו כחברה, אם אקט כל כך טריוויאלי של אנושיות נתפש בעינינו כמעשה יוצא דופן?
הוספת תגובה לכתבה