אני לא מסוג הפמיניסטיות שחושבות שלהיות לוחמת או קצינה בצה"ל זה פמיניסטי. אני מהסוג שחושב שזה לא פמיניסטי לקחת חלק בדיכוי וכיבוש. אני מאמינה באיחוד מאבקים ובעיקר, כמו שאומרת אודרי לורד, "אני אינני חופשיה כל עוד נותרת אישה שאינה חופשיה, גם אם כבליה שונים משלי". נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה, גם הפלסטינית וכן, גם נשים פלסטיניות סובלות מהכיבוש, וצה"ל הוא זה שמתחזק אותו. אני לא מאוד תומכת ברעיון שנשים יתפסו עמדות מפתח בצה"ל, כי אני חושבת שאלימות ומיליטריזם הם שליליים. אני גם לא מאוד בעד שנשים ייקחו חלק בכל השיח הזה של "למי יש יותר גדול", או "אני הייתי סופר קרבי אז לי מותר לדבר על הכיבוש".
לא אהבתי את תגובת "שוברים שתיקה" לקמפיין ההסתה של "אם תרצו". לא אהבתי את הנפנוף בגאווה בשירות הצבאי של חברי וחברות "שוברים שתיקה", אותו שירות שבמהלכו הם תחזקו באופן ישיר את הכיבוש והיו הזרוע המבצעת את זוועותיו. אני גם לא אוהבת ששירות צבאי הוא איזושהי הוכחה לאהבת הארץ ויושביה או איזושהי הגנה מהסיווג כ"שתולים" או בוגדים.
ועדיין, השיח על כיבוש, או על צבא וביטחון במילים מכובסות, הוא גברי. על הכיבוש מחליטים בעיקר גברים, מבצעים אותו בעיקר גברים וגם את הדיון עליו מנהלים בעיקר גברים. בתוך כל השיח הזה, שעלה לכותרות בשבועות האחרונים, בולטת גם אישה אחת – יולי נובק.
יולי היא המנכ"לית של "שוברים שתיקה" ובכך היא בולטת בין מנכ"לים, גברים, רבים של ארגוני זכויות אדם וארגוני שמאל ביניהם.
האמת היא שאני מעריכה אותה לא רק בגלל המגדר שלה. אני מעריכה אותה ומאוד נהנית להקשיב לה בעיקר כי היא פשוט טובה במה שהיא עושה. היא רהוטה, אסרטיבית, בקיאה ובעיקר נותנת קונטרה מהממת לכל השיח הגברי הזה. כן, אני עדיין לא אוהבת הרבה מהמסרים של הארגון שהיא עומדת בראשו ולכן אני גם לא מסכימה עם חלק מדעותיה ובכל זאת, היא אישה שעומדת בגבורה ובאומץ רב אל מול גל ההסתה הזה. גם בלי קשר לגל הנוכחי, היא מובילה את השיח על כיבוש ועל תפקידו של צה"ל וחייליו בתוכו, ומצליחה לתפוס מקום מכובד בתוך העולם הגברי הזה ולהשאיר בו את חותמה.
גם אם אני לא מסכימה איתה על דברים מסוימים, בדיוק מאותה סיבה שחשוב לי לדבר על כיבוש ולהנכיח את עצמי, כאישה, בתוך השיח עליו- חשוב לי שהיא קיימת ואני שמחה על כך.
צפו בדבריה של יולי נובק בהפגנת השמאל במוצ"ש האחרון (19/12/15):
הוספת תגובה לכתבה