בכנס בנושא ערים מעורבות שנערך באוקטובר, התקיים פאנל שעסק במשפחות אלטרנטיביות ובמשפחות מעורבות. מהפאנל עלה כי המשפחות הללו חוות קשיים שונים, אך אחת הבעיות המשמעותיות בחיים כמשפחה שונה נמצאת בחוץ ולא בבית.
טליה שגיב אמרה: "המשפחה כפי שאנחנו חווים אותה היא משפחה עם ריבים ועם ארוחות ועם אהבה ועם דאגה יומיומית. ורק כשיוצאים החוצה אנחנו צריכים להתמודד עם האופן שבו אחרים מגדירים את המשפחות שלנו."
מתוך פאנל משפחות מעורבות – כנס "עיר המחר" – לחיות בעיר מעורבת (מדרשת אדם וקרן ירושלים)
אז בעצם אחד הקשיים המשמעותיים ביותר שחוות משפחות אלטרנטיביות הוא אנחנו, אנחנו שמסתכלים ומחייכים ותוהים. כאשר אילן טבק אבירם הלך עם בן זוגו ברחוב כשלפניהם מתגלגלת העגלה של ביתו, עוברת אורח אמרה להם "כל הכבוד לכם ששלחתם את הנשים לספא." כשמהרטה ברוך רון הגיעה לאירוע עם בעלה, הצלם ככל הנראה חשב שבעלה בוגד באשתו איתה משום שהיא ממוצא אתיופי והוא ממוצא אשכנזי.
כמי שנולדה למשפחה נורמטיבית במובנים האלה, עם אבא ואמא ושני אחים, זכיתי בפריווילגיה להתהלך ברחוב בלי שיחשבו שאני מוזרה או משונה. חלק מהבחירות שלי, כמו הבחירה לעשות שירות לאומי כאן בטלוויזיה החברתית, מעמידות אותי בסיטואציות מביכות שבהן אני צריכה לבחור האם להסביר את עצמי וכיצד. אך כאן ההחלטה היא שלי, אני בוחרת בכל פעם מחדש האם להבליט או להצניע את השונות שלי.
לא/נשים שהתא המשפחתי שלהן/ם שונה מבחינה חיצונית, פעמים רבות אן את האופציה הזו לבחור האם להסביר את עצמן/ם. הסביבה החיצונית כמו מצפה שיעשו זאת ללא הפסקה. טליה, אילן ומהרטה עוסקים בדיסוננס הזה בין מה שבבית נראה הכי טבעי לבין הפליאה וחוסר הקבלה שבחוץ.
בסביבה שבה אני גרה, משפחות אלטרנטיביות אינן בדיוק נפוצות ומעניין לראות א/נשים שונים ושונות, בחירות שונות. לפני שנתיים בערך, הלכנו כל המשפחה למצעד הגאווה. מאז, גם אחי הקטן יודע מה אומרים המונחים לסבית, הומו ובי (גם אם עדיין לא כיסינו את כל הזהויות השונות). אם היינו רואים זוג חד מיני ברחוב, אני מניחה שהייתי רוצה להזכיר את הנושא, גם כי זה חשוב אבל אני לא אתכחש לכך שזה גם מעניין.
והמעניין הזה הוא בעיה. א/נשים ומשפחות לא נועדו לעניין אותנו. המרחב הציבורי שייך להם ולהן בדיוק כמו שהוא שייך לנו וזכותן/ם ללכת ברחוב ובשכונה ובקניון ובפארק בלי שנצביע עליהן/ם. וכאן אני צריכה לעבוד על עצמי וכולנו צריכות וצריכים לעבוד על עצמנו. על מנת שמשפחות שונות יהפכו להיות חלק מהנורמה ויפסיקו להיחשב למוזרות או אפילו ל"לא טבעיות", אנחנו חייבות וחייבים להיחשף אליהן, לראות אותן. חייב להיות להן ייצוג, גם במציאות וגם בתקשורת. אבל יש הבדל בין לראות אותן, לדבר על האפשרויות, על המורכבויות, לבין להפוך משפחות פרטיות לדוגמא עבורנו.
מדובר באיזון עדין ומסובך, אני לא לחלוטין מצליחה להבין אותו ובטח שלא לפעול על פיו, אבל אני מבטיחה שאנסה.
הוספת תגובה לכתבה