דעה על סדר היום |

ילדים של אלוהים

מדינה נכתב על ידי

אתמול, היום השמיני למבצע "צוק איתן", בליתי עם נכדי בני השש והשבע בביתם במרכז הארץ. כמו רבים אחרים מצאנו את עצמנו מדי פעם רצים לחדר המדרגות, סוג של מרחב מוגן, לקולן של צפירות האזעקה. ברגעים אלו חשתי רצון עז לגונן עליהם, חיבקתי אותם וסיפרתי להם על כיפת הברזל המגינה עלינו. הסברתי להם שאנו במרחב מאוד מוגן ושכל "בום" אותו אנו שומעים הינו טיל שיורט ולא יפגע בנו.

לאותו חדר מדרגות הצטרפה שכנה קשישה אשר הסבירה לכל מי שהיה בסביבתה: "שצריך להרוג את כל הערבים….ושאביה ז"ל לימד אותה שערבי טוב הוא ערבי מת". הזדעזעתי מדבריה וקיוויתי שנכדי אינם שומעים, בדיעבד הבנתי שמדובר בתקוות שווא.

כעבור עשר דקות חזרנו לסלון ושקענו בכורסאות הנוחות אל מול ערוץ דיסני. בעודי נהנה להתבונן בנכדי הצופים בסרט אנימציה, עלו אל מול עיני תמונותיהם של ילדי עזה המתגוררים במרחק שעת נסיעה מאתנו. ילדים אשר כל חטאם הינו המקום והעם אליו הם נולדו. ילדים פלסטינים במציאות של אימה, רעב, פציעות ומוות.

בעזה חיים מעל לשבע מאות אלף ילדים וילדות עד גיל ארבע עשרה, המהווים ארבעים אחוז מכלל האוכלוסייה. ילדים שעולמם חרב פשוטו כמשמעו, בתיהם מופצצים והם בורחים כפליטים עם שרדי משפחותיהם מקהילותיהם החרבות.

הנכם מוזמנים לצפות בשיחתנו עם מחמוד דאהר נציג ארגון הבריאות העולמי בעזה, על מצב שירותי הבריאות ברצועה בעת ההפצצות :

דרגו - עד כמה הכתבה:
מחדשת
מעניינת
חשובה
עשויה היטב
 
  נמוך       גבוה

ילדי עזה לומדים להכיר אותנו כמי שמטילים פצצות בנות אלף ק"ג על שכונותיהם. פצצות המוחקות את בתיהם והורגות "בשוגג" את יקיריהם. ילדים הגדלים לשנוא אותנו ובמידה לא מועטה של צדק. כיצד תוכל שלא לשנוא את מי שהרס את ביתך, או פצע אותך ולעיתים הפך אותך ליתום. ולאחר ששרדת את התופת תגדל למציאות ללא אופק בגטו הגדול בעולם. מכאן הדרך מאוד קצרה להיות שהיד شهيد .

לפחות ארבעים וחמישה ילדים לא יגדלו לשנוא אותנו הם פשוט נהרגו, הם הפכו לחלק מאותם הקורבנות "הבלתי מעורבים", מושג מכובס אותו טבע דובר צה"ל. על פי מקורות בצה"ל, כחמישים אחוז ממאתיים קורבנות ההפצצות בעזה הינם חפים מפשע.

ילדים בעזה, חבריהם של הילדים שנהרגו בהפצצת צה"ל אמש על חוף עזה. מתוך #GazaUnderAttack. צילום: Miriam Rayan

ילדים בעזה, חבריהם של הילדים שנהרגו בהפצצת צה"ל אמש על חוף עזה. מתוך #GazaUnderAttack. צילום: Miriam Rayan

לפתע פנה אלי נכדי הצעיר ושאל: "סבא, למה צריך להרוג את הערבים?" נשמתי נעתקה… מברור קצר עמו הבנתי שהוא מצטט את השכנה מחדר המדרגות. באותו רגע הבנתי שלנו הישראלים מספיקים צפירות אזעקה והדי הירוט של כיפת ברזל בכדי לפתח שנאה כלפי שכנינו.

 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו 2 תגובות באתר

  1. יוני 17 ביולי, 2014  בשעה 13:50

    אני מרחם עליך שנשמתך נעתקה ולא יכולת לשיב לנכדך היקר למה צריך להרוג ערבים אז החלטתי לעזור. היית צריך לענות לו שאסור להרוג אף אדם ולא משנה מה דתו. אבל בשום פנים ואופן לא לרחם על אדם שבא לפגוע בך ולהורגך. מי שאשם במצבם של הילדים בעזה הם הוריהם שבחרו – כן, בחרו לחיות תחת חמאס שכל מטרתו היא הרג ופגיעה בי, בך ובנכדך היקר. כן, היו להם בחירות שכל כך התעקשו עליהם (אנשים כמוך אולי…) ועל בחירתם בחמאס הם ישלמו מחיר כבד. עזה לא נצורה ולא תחת כיבוש. יש להם גבול עם מצרים ואם המצרים בחרו שלא לפתוח אותו – אין להאשים אותנו (כנראה המצרים יודעים עם מי שי להם עסק…). אם הם בחרו במלחמה והשקיעו את כל כספם ומרצם בתכנון ההרג שלנו, אני מאוד מקווה שנוכל להרוג אותם קודם.
    אז לא הצפירה והריצה למקלטים היא הגורם לשנאה. השנאה שלהם אלינו והרצון ההסטורי שלהם בהשמדתינו המוחלטת הוא הגורם לשנאה שלנו אליהם ואת זה אני מקווה שתסביר לנכדך בצורה עדינה.

  2. Alex 18 ביולי, 2014  בשעה 18:04

    Yoni,
    Your Inherited Jewish Paranoia…. has already created the new form of JudoCentric preventive fascism…
    so You assume that everyone who doesnt agree with you would want to kill you , then you decide to kill him first… makes perfect sense…
    So… You are like the Nazis who went full on killing jews and obressing them , since they saw that no one gives a damn… and otherwise, it's an internal german conflict … when the BBQ started… the smell came out…
    I wonder when the smells will start to come out in Israel/Palestine…
    Happy Grilling… till you get cough…

    Nadav,
    I'm sad to what may have happened to the Israel project… but it was expected… Run away before you get burned too…
    Sorry to say this to you personally
    All the best to you and your grandsons

  כתבות ווידאו שחבל לפספס