״לא דרך כוונות״ היה מודפס על חולצות הלוחמים והלוחמות לשלום, מפיקי טקס יום הזיכרון. האירוע שאינו מקדש את עצמו, או את הטקסיות, אלא את החיים עצמם. וזו גם סיבה לכך שאיש מאלפי הנוכחים באולם, כך נדמה, לא חיכה לרגע בו יסתיים. ארוך ומרגש ומגלם אי של שפיות בתוך ים הצביעות שמסביב. ״במותם ציוו לנו את החיים״ יודעים לדקלם ילדי הגן שבלי להניד עפעף נותנים יד בוטחת בהורים ומחנכים והולכים בתלם שנסלל במלט, מילים וסמלים אל עתיד שאינו מבטיח לקיים את הציווי הזה. למרות שזה יכול להיתפש כפרדוקס, היווה הטקס הזה הזדמנות לשחרר את המתח בין הרגש להיגיון, ועוד בצוותא, עם הרבה מאוד אנשים שכבר לא חיים בסתירה, רק בעצב, עם תקווה ותחושת שליחות. הכוונות אינן מספיקות. אנו נדרשים למעשה כדי לשים קץ לפחד, לשנאה, לאלימות המובילים לשכול. כוונות הרובה הן לא אופציה. לא למלחמה שרוצה שלום. מי שנלחם לשלום מוצא דרך ישירה יותר, כנה יותר, פתוחה יותר, מאשר דרך הכוונת.
תיעוד מלא של הטקס שנעשה ע"י המארגנים:
(עד הדקה התשיעית ישנה הפרעה חשמלית בתמונה. אחר כך זה הסתדר).
שני צדדים לשלום.