בנייני התודעה

מאז שהייתי ילד קטן, לא שהשתנה יותר מדי מאז, אהבתי לראות איך ההורים שלי מכינים אוכל. לראות מה עומד מאחורי התוצר הסופי שאני כל כך נהנה ממנו. התחושה הזו תרגמה עצמה במהלך השנים לתחומים נוספים ויש שיכנו זאת "סקרנות". אני חושב שתמיד הדברים המעניינים באמת קורים מאחורי הקלעים, זאת גם הסיבה שאני כותב את הפוסט הזה. הוא לא עוסק בהפסקת המשא ומתן עם הפלסטינים, בקשרי הון שלטון או כל נושא שקשור לסדר היום באופן ישיר. אני מבקש לשתף במה שאני חושב שקורה מאחורי הקלעים של אותם "תוצרים סופיים" שגרם לנו לדעת מראש שכך הם יוכרעו.
אני מודה, הרגליים שלי צמודות לקרקע אבל התודעה שלי מרחפת לה, לא פעם, בעולם אוטופי. שם אנחנו, כחברה, מעדיפים לבקר את הקיים ולא לחיות ב"אין מה לעשות". זה עולם שבו במקום להנפיק בבורסה אנחנו מנפיקים ידע, את מקומן של ההגדרות תופסות השקפות עולם והכל כשר, אין שונה באותה מידה שאין נורמטיבי. עולם שבו הבחירה היא חופשית וכולנו בוחרים מה להיות ואיך להיות על בסיס התבונה, הידע והחופש שלנו. בעולם הזה ההשכלה היא שוויונית וביקורתית ומציגה את שני צידי המתרס. כולם בוחרים מהי הנטייה המינית שלהם, מהי ההשקפה הפוליטית שלהם על בסיס ידע, ניסיון והבנה. וכן, כמה שזה הזוי – אפילו הפוליטיקה משרתת את העם.
לרוב המחשבות הללו מגיחות לאחר דיונים פוליטיים – חברתיים שבהם נעצר הדיון באופן דרמטי ואני נדרש להגדיר את עצמי. האם אני שמאלני, ימני, צמחוני, טבעוני, שוביניסט, פמיניסט ושלל תארים. למרות מגוון הנושאים שבהם שאלה זו עולה אני תמיד מרגיש את אותה תחושה – כפייה להגדרה דלה. בד בבד אני יודע שלהגדרות יש כוח והן בהחלט מסייעות לנו לארגן את עולמנו. אך מרב המסה נמצאת בצדו השני של המתרס, בכוחן השלילי של ההגדרות. הן מגבילות ומשטיחות את התודעה שלנו ואת ההבנה ההדדית שלנו. אלו מחדירות לשיח את הסטריאוטיפים ומוציאה את הרוח האינדיבידואלית, את האדם החושב והדינמי. על ידי ההגדרות הללו אנחנו כולאים את עצמו במרחב מצומצם שבנוי מתבניות חשיבה מוגדרות ומוגבלות. יכול להיות שהחטא הגדול שלי הוא האמונה שהאדם, מתחת לכל אותן הגדרות מצמצמות ומשטיחות, הוא תבוני ורב ממדי.
יש שיגידו שאני תמים. לאותם יקרים אני יכול להגיד בלב שלם – אני לא מרגיש כך. אני מאמין בלב שלם שהעולם הזה יכול להיות טוב יותר אם נפסיק להגדיר אותו. זו לא משימה קלה, היא דורשת מאמץ ומלחמה בדבר שהכי כואב לנו לוותר עליו – האגו. אם נוכל להרים את הראש ולהבין שכל עוד קיים המונח שלום, והוא עומד מנגד למלחמה כאלטרנטיבה אז כנראה שלעולם לא נגיע לנחלה. אם נוכל בלב שלם להפסיק להגדיר אנשים כ"שונים" אז כנראה שלא יהיה צורך בנורמות וכבלים שמגבילים את היצירתיות שלנו להיות מי שאנחנו, פסיפס.
אני לא בטוח שאנחנו, כבני אדם, באמת נותנים בעצמנו את האמון לצאת למשימה כזו. הרי היא מטילה בידינו אחריות – לגלות ולבנות את עצמנו. ללמוד ממה שיש לעולם להציע ולפתח את עצמנו. להרחיב את התודעה ולהפסיק להחריב את הביקורת וההשכלה. ברגע שנוכל לעשות זאת, אנחנו אולי באמת נצליח להבין את המהות של המילה שאנחנו כל כך אוהבים להגדיר את עצמנו על ידה – ליברליות. במקרה הזה אי ההגדרה של מהי ליברליות היא ההגדרה הכי טובה. זו החירות להחליט ויחד עם זאת החופש לא להחליט.