חופש הביטוי? לא בתקשורת הממוסדת

מה בין ספיר סבח לבין "ראש עיריית הכיבוש"?

התקשורת הממוסדת בישראל לקחה חלק משמעותי בפרסומה השנוי במחלוקת של ספיר סבח עקב פרשת אדם ורטה. זאת תוך התעסקות גוברת במתח שקיים בישראל בנוגע לגבולות "חופש הביטוי" והמשתמע מכך. אמנם, מהם הדברים שהתקשורת הממוסדת לא רוצה להעלות לסדר היום בהקשר זה?. ביום חמישי האחרון (20.2) פורסם בעיתון "הארץ" כי יומיים לפני כן אמיר עבד – רבו, צלם פלסטיני המתגורר במזרח ירושלים, מימש את זכותו הבסיסית ל"חופש הביטוי". זאת בכינויו של ניר ברקת "ראש עיריית הכיבוש", ביטוי שגור המבטא את תחושותיהם של תושבי מזרח ירושלים, כחלק מפוסט שפרסם ב- Facebook האישי שלו. לאור התבטאות זו, עבד – רבו זומן לחקירה במשטרה שהתנהלה במשך כחצי שעה. חשוב לזכור כי חדר החקירות במגרש הרוסים אינו מקום חדש עבור הקהילה הפלסטינאית. לראיה, גם הסופרת ראניה חתאם, תושבת הר הזיתים, זומנה לחקירה עקב השקת רומן אוטוביוגרפי פמיניסטי המגולל את סיפור חייה. חקירתה נערכה לאחר שהמשטרה פיזרה את המשתתפים באירוע השקת הספר בטענה כי מאחורי אירוע זה עומדים אנשי הרשות הפלסטינית.
לטענת תושבי מזרח ירושלים, שתי מגמות רווחות לאחרונה בקרבם. הראשונה, צמצום חופש הביטוי של המיעוטים ברשת בכלל ובפרט ברשתות החברתיות במגמת התהדקות. השנייה, פיזור אירועים המיוחסים לרשות, אפילו אם אלו אינם פוליטיים, על ידי המשטרה. בהקשר זה קשה שלא להבחין בקשר העובר בין פרשת ספיר סבח – אדם ורטה והשלכותיה לבין מקרים אלו. בהתאם לחופש הביטוי זאת זכותה של תלמידת תיכון להביע את דעותיה הפוליטיות ואף להשתתף בכנס לצדו של מיכאל בן ארי. אמת שזו זכותה, אמנם, עבד – רבו וחתאם, שגם ביקשו לממש את זכותם הדמוקרטית לחופש הביטוי, לא זכו לסיקור בתקשורת הממוסדת. עולה השאלה כיצד הפלטפורמה המרכזית לפרסומים אלו – התקשורת הממוסדת, בעלת הסיסמא הדביקה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" , לא נקפה אצבע לפרסום תופעה זו. אלו פורסמו וזכו לסיקור בשני מקורות בלבד: עיתון "הארץ" ו – News 24/7.
סלקציה זו מעלה תהיות ושאלות מהותיות בדיון המעמיק על הבעייתיות בחופש הביטוי והעיתונות בישראל. מהם אותם פרמטרים שעל קבוצות שונות באוכלוסייה לענות עליהן על מנת לזכות לסיקור בתקשורת הממוסדת. מי היא אותה "יד נעלמה" הקובעת מהן הידיעות שבעלות משקול על סדר היום בישראל. ד"ר נועה לביא, מרצה לסוציולוגיה ותקשורת באקדמית תל אביב יפו, מסבירה בהקשר זה כי "שני המקרים מבטאים את המורכבות של גבולות חופש הביטוי והדמוקרטיה בישראל. פרשת המורה אדם ורטה זכתה לסיקור רב מכיוון שהיו בה גם מאפיינים פופוליסטיים (תלמידת תיכון, צבא, לאומנות). בנוסף, במרכז הפרשה היו שני אזרחים יהודיים של מדינת ישראל. הזמנתו לחקירה של עבד – רבו לא סוקרה, ככל הנראה, בגלל שבסופו של דבר לא מעניין את הרוב היהודי לקרוא על עוולות שנעשו לפלסטינים – דיונים על חופש הביטוי מעניינים רק אם הם עוסקים ביהודים. בהתאם לכך, דיונים על חופש ביטוי ודמוקרטיה בהקשר המיעוט הפלסטיני כנראה פחות מעניינים כי רוב התקשורת הממוסדת (חוץ מעיתון "הארץ" ככל הנראה) הפנימה את התפיסה הבסיסית שהדמוקרטיה בישראל היא רק ליהודים".
ניתן לקשר בין הדרה זו לבין הקריאות החד ממדיות ולאומניות הנשמעות לאחרונה ברשתות החברתיות כלפי מיעוטים ושמאלנים בישראל. אלו מבטאים את חוסר ההכרה במגוון הדעות והעוולות שעל סדר היום. הסיקור החד ממדי של אמצעי התקשורת הממוסדים בא לידי בבחירותיהם הסלקטיביות והמכוונות מראש. בעוד שספיר סבח ודעותיה זכו לסיקור רחב ופירסום, בין אם שלילי או לא, דעות המיעוט והפרת חופש הביטוי בהקשרים הפלסטינאים הודרו לחלוטין. המציאות הזו מעמידה את אמצעי התקשורת בפרט ואת הדמות הדמוקרטית – ליברלית – ישראלית בכלל בסימן שאלה וסכנה ממשית. אולי בעצם מיכאל בן ארי הסביר את הפער הזה בטענתו הבלתי דמוקרטית בעליל כי "יש דברים שאין עליהם חופש ביטוי", כפי שאמר בפתיחת כנס ההזדהות עם ספיר סבח. אמנם, אם לא נשמע, אז גם כנראה שלא נדע ואם לא נדע אז בטח שלא נוכל להבין.