17 נשים נרצחו השנה. וזה לא משנה אם נשתמש במונח "אלימות במשפחה" או במונח השמור אצלנו לנרצחות מן החברה הערבית "רצח על רקע כבוד המשפחה" או במונח המכובס "רקע רומנטי". אין שום כבוד ברצח וגם לא רומנטיקה. כולן קורבנות הפטריארכיה.
לפני יומיים, כשחשבתי על כתיבת שורות אלו, ניסחתי לעצמי בראש את פסקת הפתיחה עם המספר 15. היום כבר אפשר להוסיף את שמותיהן של נארימאן מוגרבי וסונדוס שמרוך- אם ובת שנרצחו ברמלה השבוע, ימים ספורים לפני היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. יום זה הוכרז על ידי האו"ם ב-1999, אך פעילות פמיניסטיות מציינות אותו עוד משנת 1981. התאריך נקבע ל-25 בנובמבר לציון רצח האחיות מיראבאל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו.
אמנם פתחתי בספירת מספר הנרצחות השנה, אבל אלימות נגד נשים היא לא רק רצח. כפי שציינה מירי בנשלום-דור, מנהלת המקלט לנשים מוכות בירושלים של עמותת אשה לאשה, בתכנית "עושות סדר": "אישה מוכה היא לא רק אישה מוכה פיזית. אנחנו מגדירות אישה מוכה בהגדרה הרבה יותר רחבה. אישה מוכה בעינינו היא אישה שגם אם היא לא מוכה פיזית, היא חיה בפחד, היא חיה בטרור. היא לא יכולה לקנות את מה שהיא רוצה, היא לא יכולה ללכת לאירוע של אחותה כשהיא רוצה, היא לא יכולה לבחור את השמלה שהיא קונה והיא לא יכולה להביע את דעתה באופן חופשי או את רצונה. זאת אומרת אישה שהיא לא חיה באופן שהיא משוחררת מפחד מצד בן זוגה או מצד הוריה או מצד אחיה מבחינתנו היא אישה מוכה."
אז במסגרת ההכרזה על יום המאבק, קרא האו"ם לממשלות העולם לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה. האו"ם מכיר בכך שנשים בכל רחבי העולם הן עדיין קורבנות לאונס, לאלימות במשפחה, להטרדה מינית ולעוד סוגים של אלימות נגד נשים. קורבנות לפטריארכיה. אז כמו שאמרה הפמיניסטית האמריקאית מג סאליבן – אני אהיה פוסט פמיניסטית בפוסט פטריארכיה.
אירועים המתקיימים השבוע לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים:
צעדה ועצרת של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מכיכר רבין למוזיאון תל אביב
שבוע המאבק- מחוץ לסמטאות: במכללה האקדמית תל אביב יפו
שבוע המאבק באונ' העברית בירושלים
