אחת התופעות שאנו עדים להן במלחמה הזו (כמו גם במלחמות אחרות), היא התגייסות החברה האזרחית למאמץ המלחמתי. החל מכל מיני מבצעי קניות והנחות לחיילים, דרך קמפיינים לתרומת גרביים, תחתונים ומגבות לחיילים ועד הניסיון לצרף תלמידים וילדי גן "במשלוח מנות" וציור ברכה לחיילים.
אז לפני שאתם שמים את הגרביים והמגבת בשקית, כדי להעביר לחיילים שבחזית, כדאי לברר – האם לצבא הכי חזק, אין יכולת לספק גרביים ומגבת בעצמו? האם צבא שיכול לספק לכל חייל נשק, ציוד לחימה מתקדם, מים ואוכל, לא מסוגל לספק גרביים? האם יש בעיה תקציבית בצבא לאספקת מגבות לחיילים?
(ואם כן, אפשר לוותר על גיחת F-16 אחת ובתקציבה לצייד בגרביים את כל החיילים בכל המלחמות העתידיות).

צילום מסך, פורטל רעננה
יש משהו במנגנונים החברתיים שאנו חיים בהם, שנועד לגייס אותנו – האזרחים ל"משימה הלאומית". כל הסיפור הזה שחסרים תחתונים לחיילים זה סיפור שנועד לגייס גם את האזרחים למלחמה. לחייל אין צורך במגבת, ואם יש – אז יש מי שמתפקידו ומיכולתו לספק לו אותה, באופן יעיל מאתנו. הצורך לספק את המגבת הוא הצורך "שלנו".
בגני ילדים הגננות מבקשות מהילדים להביא ממתק וציור לחיילים. כלומר יש כאן נקיטת עמדה של הגננות וניסיון שלהן לגייס את הילדים שלנו למשימה המלחמתית.
הציפייה ממערכת חינוך, אינה לגייס ילדים, אלא להנחיל להם ערכים של סולידריות, אהבה, חמלה וביקורתיות. אנשי חינוך והורים שמטפחים את ההתגייסות המיותרת הזו, פשוט לכודים במנגנונים המיליטריסטיים ולא מצליחים להשתחרר מהם.
כשרואים בטלוויזיה כל כך הרבה ילדים הרוגים, פצועים, חסרי בית, האם התפקיד שלנו הוא לעודד ילדים בני 6 לתמוך בחיילים ולשלוח להם שלוקים, או דווקא להכין ציור או ממתק לילדים בני גילם שחרב עליהם עולמם?
הרי ברור כי מדובר כאן רק בחינוך. הממתק לא יגיע לילד בעזה והגרביים – בהרבה יותר מסובך לשנע אותם מגן הילדים ברעננה לחיילים בעזה.
למרות מערכת החינוך המיליטריסטית, הנה אחד שהמערכת לא יכלה לו.
כל הכבוד לבחור צעיר כמו אודי סגל שכבר קלט את היאוש שבמלחמות החוזרות ואת חוסר הרצון האמיתי שלנו לוותר על משהו בשביל להשיג שלום. הנכונות שלו לסבול את התוצאות של סרובו מעוררת הערצה.