ושוב חג, וחג גם אצל השכנים הנוצרים בפסוטה. בשביל חמץ היה צריך לנסוע לתרשיחא או לחורפיש, והיום מימונה. סימה באילת ולא יהיה מי שיברך אותנו ב"תרבחו ותסעדו". רק בשנה שעברה למדתי ממנה על כוונתה של הברכה, שירווח לנו די כדי לסעוד את האחר שזקוק לכך. יותר אנשים זקוקים השנה לסעד, וגם לברכה. כמה מן המבורכים אכן סועדים את האחר? לא אלה שרווח להם כלכלית. רובם, כך נראה, עסוקים בשמירה על רווחתם. מי שסועד את הנזקקים הם המבורכים ברוחב לב, בחמלה, באכפתיות, ביצירתיות, ביכולת לתרגם רצון למעשה ממשי. עשייה ממשית הופכת נדירה בימינו. מי שמופקד על הרווחה לא מצליח בה במיוחד. העולם בו אנו חיים אותו עולם הוא, וסולם הצרכים שלנו כבני אדם עדיין מתחיל בלחם ומים. ולא לכולם יש.
מנתונים וניתוחים שנערכו בעמותת ידיד לקראת הפסח עולה כי שתי הערים בהם היה מספר הפניות הגבוה ביותר היו תל אביב/גוש דן ואשדוד. אחריהם קרית גת, קרית מלאכי ונצרת. עלייה ניכרת מקרב אוכלוסיות השכירים ממעמד הביניים שנמצאים, עפ"י ידיד, "…בקריסה מתמשכת. אנו צופים כי אחרי החגים המצב ילך ויחריף…"
אז זה מצב הרוח שאפף את חג החירות השנה. אצל מי יותר, אצל מי פחות. יש מי שקרוב יותר למשמעות הפוליטית, לעיוות החופש של הנתונים במצור, או במעצר, או ב"מתקן שהייה". סטודנטים מבאר-שבע טרחו להפגין נגד הקיצוץ בקצבאות הילדים. אחרים תרמו לעמותות שעובדיהן ומתנדביהן ארגנו תגבורת לאזרחים שחוסר הביטחון הגיע אצלם על המקרר. עפ"י נתוני "ידיד" גדל השנה מספרם של הפונים לסיוע בתחומי הצרכנות בכ- 170%. ובשנה הבאה? בירושלים? ראיתם מה קורה בהר הבית?
כנרת גולן הוז, מאבירים.
