יום ראשון   20-09-2020
עדכון חדשות |

: טקס יום הזיכרון המשותף לישראלים ולפלסטינים

תרבות נכתב על ידי

כ-9,000 אישה ואיש השתתפו בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף, המתקיים בפעם ה-14 ביוזמת תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות בפארק הירקון בתל אביב.

״אני מבטיח לך שאני מספר על המוות שלך כדי להחזיר את החיים למסלול האנושי שלהם ובשנים האחרונות אני בוחר להנציח אותך באמצעות פעילות למען השלום״ – אמר הילד בן ה- 14 מוחמד דרוויש, ממחנה הפליטים עאידה, בית לחם, חברו של עבד אלרחמן שאדי עבדאללה ז"ל שנהרג בשנת 2015 מכדור תועה בעת עימותים במחנה הפליטים עאידה, בהיותו בן 10 בלבד.

את הטקס פתחו המנחות, מיקה אלמוג וסאמירה סרייה, ואמרו: ״כולנו, ישראליות ופלסטיניות, ישראלים ופלסטינים, קורבנות של הסכסוך, של הכאב והאובדן, אבל גם מחולליו.  לכן, בכוחנו ומחובתנו לעשות הכול כדי לסיימו, להביא תקווה ועתיד לעצמנו ולילדינו.״

מתוך נאומי הדוברים בטקס –

יובל רחמים, חבר בפורום המשפחות השכולות ויושב ראש פורום ארגוני השלום, ששכל את אביו, אברהם רחמים ז"ל, שנהרג במלחמת ששת הימים, 1967: ״כשהתבגרתי התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מהבמה והתחלתי להרגיש פחות נוח עם הנאומים האלו. קריית שאול נחשב בית עלמין מרכזי לכן כיבדו אותנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון. לאט לאט הבנתי שאני ממלא תפקיד של ניצב בהצגה לא לי. הלהג הלוחמני, המתקרבן, המאיים, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש מאבק שאין לו סוף. כל שנה הפוליטיקאים עלו על הבמה יותר ציניים ועם פחות בושה, הופכים את הכאב הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לנרטיב הצבאי המושל במדינה. פוליטיקאים שניזונים מהאיבה לערבים ומטפחים את החרדה מהם.

מוחמד עונבוס, ממחנה הפליטים טול כרם, אחיו של מוסטפא עונבוס ז"ל, שנהרג בשנת 2001 במהלך אינתיפאדת אל אקצה- האינתיפאדה השניה, הקדיש את נאומו לאחיו ואמר: ״אחי היקר, אני שונא את האלימות שבגללה איבדנו אותך, הכאב האישי שלנו גדול יותר מכל סכסוך, אפילו מזה, בין פלסטינים וישראלים. בשנת 2007, חבר הזמין אותי לספר את הסיפור האישי שלי, שאתה חלק כל כך חשוב ממנו. בעקבות פגישה זו, אני ואחותי סימא ז"ל, הצטרפנו לתנועת לוחמים לשלום והיינו ממייסדי קבוצת טול כרם תל אביב. הצטרפנו כי האמנו שעלינו להיאבק ביחד ובאופן לא אלים בכיבוש. אני ממשיך ומאמין כי מערבולת האלימות לא תסתיים אלא אם כן נפעל ביחד, וניצור שינוי על האדמה המקודשת הזאת. רציתי לספר לך שבחרתי לדבר בטקס יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני. אולם, בשל ההיסטוריה שלי ושל המשפחה שלנו, לא קיבלתי אישור להיות חלק מכל האלפים אשר שומעים אותי היום, ולשתף בכאב ובתקוה שלי. אבל הכיבוש לא יצליח להפריד בינינו. מוסטפא תהיה בטוח שדברי הם המשך למאבק שלך עבור חופש וצדק לכולנו. נמשיך ללמד את ילדינו אהבה וכבוד, ולא שנאה וטינה. אני מקווה שהכיבוש האחרון בעולם יסתיים, ושנחיה בחופשיות, בבטחה ובשלום לשני העמים.״

פאטימה חמאדין, צעירה מעזה, שכניסתה לטקס לא אושרה, אמרה בקטע וידאו שהעבירה מבעוד מועד: ״אני באה לכאן היום עם מסר. אני יודעת שברגע זה ממש, יש אנשים בעזה שמסתכלים כרגע על הטקס הזה והלבבות שלהם מלאים ברצון לשינוי. הם רוצים לחיות את חייהם כמו כולם. כמו כל אחד מכם. אני רוצה שתדעו שהטקס הזה נותן גם להם תקווה. אני יודעת שהפוליטיקה מורכבת ומסובכת, אבל אני באה לכאן היום, עם הקול האנושי, הקול של הילדים של עזה. אני מקווה שהוא יחזק אותנו אל מול בריונותם של כל מי שלא רוצה לחיות בשלום. נחבר לבבות, מחשבות ונשלב ידיים למען הגשמת שלום פנימי, שייצא החוצה ויביא לשלום לכולנו, ויאפשר לכולנו לחיות בשלום על האדמה הקדושה הזאת.״

הפעילה החברתית ואשת החינוך, לאה שקדיאל, אמרה: ״יום הזיכרון לחללי המלחמות הוא היום שבו אני מבינה כי הדרך הזאת, שבה אני מציינת את הכאב על הנופלים מהעם שלי, מבטאת בהכרח גם את החלום שלי לגבי העתיד הלאומי שלנו.  אנו משתפים את הצד האחר בכאב השכול שלנו, מקשיבים לכאבי השכול שלו, כדי שנוכל גם לשתף את האחר בשמחת החיים והצמיחה והשלום, של בני אדם שווי ערך, ואזרחים שווי זכויות, של שני עמים בארץ אחת, גאים במורשתם הלאומית הנפרדת, ונחושים להגשים את חלומותיהם ביחד.״

הילד בן ה- 14 מוחמד דרוויש, ממחנה הפליטים עאידה, בית לחם, חברו של עבד אלרחמן שאדי עבדאללה ז"ל שנהרג בשנת 2015 מכדור תועה בעת עימותים במחנה הפליטים עאידה, בהיותו בן 10 בלבד: ״רק אחרי שהאנשים רצו לכיוונך והצטופפו סביבך, צועקים: "הילד מת", נודע מה קרה. התקרבתי ופילסתי את דרכי בין האנשים המצטופפים כדי לראות אותך מוטל, מתבוסס בדמך. איבדתי את התחושה של גופי וצעקתי עליך: "קום, עבד! מה קרה לך?" תוך רגעים ההמון לקח אותך ונעלמת לעד. היום אני יודע שבסכסוך המקולל הזה שמלא בשנאה וקנאה אף אחד לא יוצא דופן ואין רחמים אפילו לא על ילדים תמימים. חברי עבד אלרחמן: אני יודע טוב מאד שאתה יודע איפה אני עכשיו ושאני מדבר על אודותיך ושאני מספר על המוות שלך לאלפי אנשים אשר מאמינים בחיים ובאנושיות, שתדע, שלא מתת לשווא. חברי הקטן עבד אלרחמן, כדור אחד סיים 12 שנה של חברות, צחוקים, משחקים. אני מבטיח לך שאני מספר על המוות שלך כדי להחזיר את החיים למסלול האנושי שלהם ובשנים האחרונות אני בוחר להנציח אותך באמצעות פעילות למען השלום.״

תמר בן-עוזר, אחייניתו של יונתן שומרוני ז"ל אשר נהרג  בשנת 1974 בעת שהיה חניך בקורס טייס, פנתה לסבה שנפטר השנה: ״זו השנה הראשונה מאז החל להתקיים טקס זה בה אתה לא יושב בשורות הראשונות של הקהל, השנה הראשונה בה אני לא יושבת לצידך. נפטרת בשיבה טובה ולמרות הגעגוע החזק, לא עליו אני רוצה לדבר, אלא על מה שלמדתי ממך, כיצד ההתבגרות בצל האובדן הגדול שלך הובילה אותי להכרח לעמוד כאן ולהקדיש מזמני לקידום הסובלנות, מתוך אמונה שרק בראיית הצד השני כאדם נוכל לחסוך מאחרים את אותו הכאב הנורא שפקד אותך. כשיונתן נהרג, סבא, לקחת ממנו את לפיד האמונה והעשייה. הנחת אותו, כעששית קטנה, בחלל השחור שנפער בלבך, ובעזרתו יכולת להמשיך לחיות גם לצד הכאב הקשה מנשוא."

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני נערך לראשונה בשנת 2006, בהשתתפות כ-200 איש בלבד, ובשנה שעברה כבר לקחו בו חלק אלפי ישראלים ופלסטינים המאמינים כי על שני הצדדים מוטלת החובה לפעול לסיום מעגל הדמים והשכול, לקחת אחריות לגורלם ולפתור את הסכסוך בדרכי שלום בכדי למנוע קרבנות נוספים. הטקס הוא דרך מיוחדת בה בחרו תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, לציין את זכרם של קורבנות הסכסוך ואת הכאב המשותף.

 
 

הוספת תגובה לכתבה

  כתבות ווידאו שחבל לפספס