אני יהודייה. אני יהודייה ושמאלנית. אני יהודייה כי נולדתי כזו, אבל הרבה יותר כי בחרתי ואני בוחרת בכל יום מחדש להשתייך לדת הזו. אני יהודייה אבל היהדות שלי היא לא זאת של מטיפי השנאה והחושך, היהדות שלי היא של אהבה וקבלה ופתיחות ואמונה ורוחניות. אני יהודייה ואני מאמינה בזכויות אדם ושמאלנית לא פחות מאף שמאלני נאור ואתאיסט. אני יהודייה ושמאלנית ואני קיימת.
יושבת לי במשרד של הארגון ה"שמאלני" שאני חלק ממנו. יושבת לי במשרד הממוזג, מוקפת בשלטים נגד הכיבוש ובעובדים ומתנדבים חדורי מוטיבציה- שמאלנים, נאורים, לבנים. יושבת לי במשרד וקוראת "הארץ"-עיתון של שמאלנים נאורים. בין הידיעות אני מגיעה עוד כתבה על נשות הכותל והמאבק העיקש שלהן. אני שוקעת בקריאה כשפתאום ניגשת חברה ושואלת אותי על מה אני קוראת. אני מתחילה להסביר ורואה את הבעת פניה- "שוב את ושגעון היהדות שלך". וזה לא רק המבט שלה. אלו לא רק השיחות בזמן הפסקת הצהריים שבהן מפוזרות אין ספור דאחקות על כל מה שיהודי או על כל מה שדתי או על דתות בכלל או על אלוהים. אנחנו הרי נאורים מדי בשביל זה. אני יושבת לי במשרד ופתאום נוחתת עליי ההבנה: אני לבד פה, אני מיעוט.
כפי שאני רואה את זה, הסלידה מהדת ומדתיות, על כל גווניה, היא לגמרי חלק מאותה בדלנות של השמאל שנשאר סגור בתוך המשרדים הממוזגים שלו בתל אביב, מוקף באשכנזיות הלבנה של עצמו ובמדבר בעיקר עם עצמו. זאת אותה בדלנות ששומרת את המזרחים בחוץ, את דוברות הרוסית בחוץ, את הפריפרייה בחוץ, את האתיופים בחוץ, את הדתיות בחוץ ואפילו באופן פרדוקסלי, את הערבים בחוץ. השמאל מדבר עם עצמו. ומילא מדבר עם עצמו, הוא גם צוחק על כל השאר. הצחוק והלגלוג של השמאל הוא במידה מסוימת, מהזן הגרוע ביותר. הוא כמובן נשאר בחדרי חדרים, הוא תמיד יגרד, אבל רק בקושי, את הגבולות הנוקשים של הפוליטיקלי קורקט ובעיקר לעולם יקדש את הנאורות, אבל ת'כלס ישמור על סביבה לגמרי סטרילית.
אותו שמאל נאור, הוא כל כך נאור, שדת נתפסת אצלו כפרימיטיבית, כלא אינטלקטואלית, כמיושנת, כשמרנית. אותו שמאל לא מרוב נאורות, נשאר עיוור ושמרני יותר מלא מעט קהילות דתיות שאני מכירה. אותו שמאל, שחלק מהותי ממנו מעולם לא ביקר אפילו בבית כנסת, שגדל על ברכי הסבא הפלמ"חניק בבית צמוד קרקע בקיבוץ, בטוח שיהדות שווה בנט-שווה מתנחלים-שווה נוער הגבעות- שווה כיבוש- שווה אלימות. ואם לא בנט, אז היהדות שמורה כנראה לחרדים, השמרנים, החשוכים, הבטלנים, השוביניסטים ואתן הפמיניסטיות הרי לא רוצות רק ללדת כל היום ולפרנס בעל שרק ישב וילמד איזה ספר עתיק ופרימיטיבי.
העניין הוא שכל הנאורות נעלמת מזה מהר לכל אותם שמאלנים, אחי להשקפות הפוליטיות, כשהם צריכים את הצ'ק השמן מכל אותם יהודים עשירים שהם מדברים אליהם אי שם באמריקה הרחוקה באנגלית המצוחצחת. ולא רק שם ה"אנטי דתיות" נעלמת. היא נעלמת ולא משאירה עקבות, גם במחסום, שהם מגנים בגופם על אישה שלובשת חיג'אב אבל מסתכלים על בחור עם כיפה על הראש בבוז, וזה לא משנה בכלל שהוא מגיע איתם לכל ההפגנות בכל כפר, הם לא סופרים אותו בכלל. כי להגן על דתיות על סממנים דתיים, ממקום מתנשא, מרוחק ובעיקר אל מול מצלמות או במשרד ממוזג, זה קל.
אבל מילא. מילא הצביעות. אני את המלחמות שלי ניהלתי ואמשיך לנהל, אבל אני שואלת מה עם איחוד מאבקים? כן כן, אותו צמד מילים שאהוב כל כך על השמאל (הרדיקלי יותר או פחות והבעיקר כה נאור). איחוד המאבקים המדובר מתחיל ונגמר בלדבר על הקשר שבין פמיניזם, למאבק בכיבוש, למאבק נגד להט"בופוביה. אותו שמאל נאור שנלחם ברבנות, בעיקר בצורה של התמרמרות מעל דפי הפייסבוק, הוא גם זה שיכול להרשות לעצמו לטוס לחו"ל, לאיזה יעד אקזוטי ולהתחתן שם או להחליט, באיזה הצהרה סופר רדיקלית, שהוא בכלל נגד מוסד הנישואין, אז מה להם ולטקס המטופש? אותו שמאל נזכר להיאבק ברבנות גם ביום שבת, כשהוא מגלה, פתאום שוואלה אין אוטובוסים, אבל בעצם יש לו רכב או מספיק כסף למוניות ולא ברור מתי הוא בכלל ראה אוטובוס בפעם האחרונה. אותו שמאל נאבק ברבנות בעיקר כזה נוח ומשרת את הרעיונות הכה נאורים שלו וזונח, בצורה מפורשת, מאבקים של לא מעט אנשים ובעיקר נשים שנשארות לבד במערכה מול המוסדות הבאמת חשוכים של הדת. הוא זונח את המאבק של נשות הכותל, את מאבקי התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות להכרה, את מאבקי גיור והמקוואות, הם לא חלק מאותו איחוד מאבקים מהולל. אותו שמאל, הוא תכל'ס הרבה יותר צבוע מנאור ותסלחו לי חברותיי וחבריי הנאורים- פשוט תסתכלו מסביבכם.
הוספת תגובה לכתבה