ידיעה כתובה |

: להבין שהכיבוש לא נמצא אי שם אלא ממש פה

מדינה נכתב על ידי

בפעם הראשונה בה הגעתי ל"שטחים" הייתי בגיל 19 במהלך שנת המכינה הקדם צבאית. יש סיכוי טוב שזאת הפעם הראשונה בחיי שעברתי את הקו הירוק, לפחות הפעם הראשונה שעשיתי את זה במודע ושאני זוכרת אותה. הייתי שם, מעבר להררי החושך, פעמיים במהלך המכינה- פעם בביקור בהתנחלויות שונות ופעם בסיור בחברון עם "שוברים שתיקה".

לא גדלתי במשפחה שמאלנית. ההפך. לא לקחו אותי להפגנות בשטחים מילדות וגם לא פקדו אותי למרצ או לחד"ש עוד לפני שקיבלתי ת.ז. לא.
גדלתי במרכז הארץ, להורים עולים חדשים, נגועים בגזענות ובעיקר מאמינים שהפתרון לבעיות העולם יגיע מליברמן, ואם לא אז לפחות הוא יסדר להם מקום מובטח בדירת עמידר כשיזדקנו. לא גדלתי עם מודעות פוליטית אבל גדלתי כשהמון גזענות הייתה מופנית כלפיי וכלפי משפחתי. בניגוד להוריי, התמזל מזלי ונחשפתי למספיק אנשים והשקפות שגרמו לי להבין שכדי להתמודד עם כל הגזענות שהופנתה כלפיי כילדה, אני צריכה להתמודד מול הגזענות הכללית ששורצת פה בכל פינה בחברה בישראל.

בתיכון כבר התגבשה בי תודעה פוליטית שרק הלכה והתעמקה עם השנים. אומנם בהתחלה היא כנראה הייתה מעין "מרד נעורים" שכזה בהורים שלי, רצון למרוד בקיבעון ובשמרנות. "אני אהיה שמאלנית ואחבק ערבים וגייז ואתיופים ואתם לא תגידו לי" כזה. אבל מה שהתחיל אולי כך, המשיך ותפס נפח בחיי ביחד עם ההבנה שהדיכויים שאני סובלת מהם באופן אישי הם חלק ממנגנון רחב הרבה יותר. ועדיין, ל"שטחים", האלה שאי שם, מעבר לבועת גוש דן, לא נסעתי. פחדתי. וגם, אם לומר את האמת, זה ממש לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. היה לי ברור שמה שקורה שם זה רע, כי ככה אומרים, כי זה שטח כבוש וכי זה לא שלנו וזהו.

הרגע המכונן בתפישה הפוליטית שלי הגיע לדעתי כשביקרתי בשטחים. לא אשכח את התחושה שהייתה לי כשעליתי על אוטובוס, עם עוד כמעט 50 חניכים וחניכות במכינה שלי, כולנו מועמדים לשירות בצבא, בדרך אל הלא נודע. אני זוכרת שהופתעתי כמה הנסיעה הייתה קצרה. הופתעתי גם מכמה יפה הייתה הדרך. אני זוכרת את התחושה שליוותה אותי במהלך כל הסיורים והביקורים שלנו בהתנחלויות, בתחילה בשומרון ואז בגוש עציון- כמה שקט, כמה יפה, כמה קרוב. אני גם זוכרת בבירור את התחושה בביקור בחברון- כמה אפור, כמה גדרות, כמה קרוב.

היום, שנתיים אחרי אותם ביקורים אני יושבת פה במשרד, בבועת גוש דן, עורכת כתבה על הפגנה שהתרחשה בחברון, בידיעה שהיא לא "אי שם מעבר להרי החושך", "בשטחים", אלא שהיא ממש קרובה. בהפגנה נעצרו 12 מפגינות ומפגינים, אחת מהן היא כתבת בטלוויזיה החברתית, ממש כמוני. ואת האלימות שראיתי בחומר הגלם אני פשוט לא מצליחה לפרש בצורה שמניחה את הדעת.
אי אפשר לפרש בצורה שמניחה את הדעת חיילים במדים עם רובים עצומים שלופים ומכוונים כלפי מפגנים שעומדים שם בידיים חשופות. אי אפשר לתרץ את זה. אי אפשר להסביר איך נותנים לבני 18 או 19 או 20 לעמוד שם עם נשק שלוף ומדי חאקי, עם הרבה יותר מדי כוח בידיים והרבה פחות מדי שיקול דעת.

כאב לי לראות את זה ולהבין שאני הייתי יכולה להיות שם מול אותם חיילים, להיעצר על ידם, במקרה הטוב, ולהיפגע, פיזית, במקרה הרע. אין דבר שמניח לי את הדעת או מפיג את המועקה שבליבי ביחוד כי אני יודעת שזאת לא מציאות רחוקה. היא קרובה, פיזית ורעיונית. אותם חיילים שעומדים שם במדים, למדו איתי בכיתה או חיו איתי, דלת ליד דלת, במכינה. הם לא איזה משהו חיצוני, רחוק, קר אכזר ומנוכר. הם חברים שלי והם יכלו לכוון את הרובה הזה אליי.

והאלימות? האלימות גם היא לא נשארת אי שם, מעבר לקו שמישהו צייר ממזמן בצבע ירוק על מפה ישנה. האלימות לא מתחילה ולא נגמרת שם, והרובה הזה, גם אם מטאפורית, יכול להיות מופנה כלפיי גם פה, גם בידיי אנשים שאני מכירה וגם בידי כאלה שאני אוהבת וזה מפחיד.

  • צפו: סיקור ההפגנה שהתקיימה בחברון בשבת האחרונה (20/02/16), במהלכה נעצרו 12 מפגינים ומפגינות:

די לגטו בחברון (לדף הכתבה »)(Available in English, French)

22 שנים לאחר טבח גולדשטיין, תושבי חברון הפלסטינים ממשיכים לסבול מענישה קולקטיבית. בשבת (20/2/2016) נערכה הפגנה נגד המשך הכיבוש בחברון ובדרישה לפרק את הגטו ולסלק את המתנחלים. למרות ההפגנה הלא אלימה, 12 מפגינות ומפגינים נעצרו.
הופק ע"י: | עלה ב: 22/02/2016

 
 

הוספת תגובה לכתבה

  כתבות ווידאו שחבל לפספס