"אנשים יאמרו לכם שלדבר נגד המדיניות של ישראל זה מסוכן וחסר אחריות כי זה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, זה רק מעלה את השנאה לישראל ונותן תחמושת לאנטישמים. אחרי התקפת הטרור היהודית על מצעד הגאווה הירושלמי ואחרי ההצתה של הבית הפלסטיני בדומא, לא לדבר בקול נגד האיום המתגבר של האלימות היהודית הקיצונית זה מה שמסוכן ולא אחראי" (שרון ברוס).
דעה על ביקורת ויהדות התפוצות בראי דבריה של הרבה שרון ברוס.
בשיעורי אזרחות לימדו אותי כי הגישה המרכזית של יהדות התפוצות רואה בתפקידה לעמוד לצד ישראל ולהגן על עמדותיה במדינות בהן היהודים אזרחים.
אך מהן "עמדותיה" של ישראל? הכוונה לעמדה החילונית? המסורתית? הדתית? הליברלית? הסוציאליסטית? האנרכיסטית? הפמיניסטית? הימנית? השמאלנית? הטבעונית? הקניבורית? הפציפיסטית? המיליטריסטית?
אז מהן "עמדותיה של מדינה"? הרי אפילו בשלטון, בכנסת, יש נציגות ונציגים של טווח (אולי לא רחב מספיק) של דעות. יכול להיות ש"עמדותיה של מדינת ישראל" הן עמדות הממשלה, כלומר, העמדות של מספר מסוים של מפלגות?
אז עכשיו, כשיש לנו מעין דף מסרים נחמד, נפיץ אותו לקהילות היהודיות השונות ונצפה שמה? שהן יעמדו שם יפה ויקריאו אותו וישימו לב, ישמרו היטב מפני טיפה של ביקורת על מדיניות השלטון. הרי את מה שרואים מכאן לא רואים משם ומי שאינה חיה בישראל לא באמת יכולה להבין את המציאות הזו. אז איזו זכות יש להם שם בכלל להחוות דעה?
אבל עד מתי? איפה קו האדום שאחריו כבר אסור לתמוך? אחרי איזו פעולה ביקורת תהיה לגיטימית?
יכול להיות ששיח של קווים אדומים הוא בכלל לא השיח המתאים. קהילות יהודיות לא צריכות לתמוך בישראל 'כל עוד לא עברנו נקודה מכריעה שבה נעשה מעשה רע באמת'. לקהילות המרגישות זיקה לישראל והמעוניינות בקשר עמה יש את הפוטנציאל להוות קהילות ביקורתיות, אקטיביסטיות, הפועלות לשינויי המציאות ולא שלוחת יחסי ציבור של הממשלה.
ולמזלי, קהילות יהודיות מחוץ למדינת ישראל, משום מה, באמת לא מתנהלות בדיוק כפי שהן אמורות לפי מה שסיפרו לנו בשיעורי האזרחות. הרבה שרון ברוס מהתנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית בחרה להקדיש את הדרשה שלה, דווקא ביום הכיפורים, לקריאה נגד הכיבוש המתמשך של העם הפלסטיני.
"הטקס הזה הינו למי שעייפים מכך שאומרים להם שיש דרך אחת ודרך אחת בלבד להראות את האהבה שלנו לישראל או להתייחס לשאלות בנוגע לביטחון הלאומי הישראלי אמריקאי," אומרת הרבה בדרשה. "ישראל היא רעיון מאוד טוב ומאוד חשוב. בעקבות הרעיון הטוב והחשוב הזה, ההנהגה היהודית הישראלית אמריקאית עשתה הרבה נכון, אך הם עשו גם טעויות נוראות."
"בסופו של יום אנחנו חייבים להודות שלישראל אין רק בעיה של יחסי ציבור, יש לה בעיה במדיניות." "יש ישראלים ופלסטינים רבים שעובדים יחד ממש עכשיו כדי לשנות את התסריט הזה. חשוב שתדעו שיש אופוזיציה חזקה, רצינית ואוהבת לסטטוס קוו, גם כאן במדינה הזו (ארצות הברית) וגם בישראל. בקרב אקטיביסטים ואומנים ורבנים ואפילו מומחים לצבא שיש להם דעה שונה מאוד בנוגע לשאלה מהי הדרך הנכונה לתמוך בישראל."
הרבה ברוס סיפרה שכאשר שאלה את פעיל הארגון "שוברים שתיקה", אבנר גבריהו, למה הוא טורח להביא יהודים ישראלים ואמריקאים לחברון הוא ענה: אני עושה את זה בדיוק מאותה סיבה שבגללה שירתתי בצה"ל כצנחן. אני אוהב את המדינה הזו מספיק כדי להילחם למענה.
אפשר לראות שמבחינת א\נשים כמו שרון ברוס, המאבק כנגד הכיבוש אינו רק מאבק אנושי למען זכויות אדם (כמו הדרך בה אני מאמינה ותומכת בו), אלא מאבק פטריוטי ממש, המגיע מתוך אהבה למדינת ישראל.
"אנשים יאמרו לכם שלדבר נגד המדיניות של ישראל זה מסוכן וחסר אחריות כי זה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, זה רק מעלה את השנאה לישראל ונותן תחמושת לאנטישמים. אתם יכולים להגיד להם ש'כבר נתפסנו', הגענו לנקודת המפנה. הפנייה של ישראל ימינה בשנים האחרונות היא לא סוד ואחרי התקפת הטרור היהודית על מצעד הגאווה הירושלמי ואחרי ההצתה של הבית הפלסטיני בדומא, לא לדבר בקול נגד האיום המתגבר של האלימות היהודית הקיצונית זה מה שמסוכן ולא אחראי."
הוספת תגובה לכתבה