סוד גלוי הוא שמדינת ישראל מייצאת נשק בסכום של 7.5 מיליארד דולר בשנה. ישראל מפיצה במקומות רבים את כישוריה המרשימים במלחמות ויחד איתן את הזוועות המתלוות לכל מילחמה באשר היא ובפרט כאשר מדובר בפגיעה באוכלוסיה אזרחית. ישראל עושה מאמצים רבים להצניע את הייצוא הביטחוני שלה, לא רק את הייצוא בהווה, אלא גם את ייצוא העבר.
פרופ' יאיר אורון ועו"ד איתי מק הגישו עתירה שעסקה בייצוא הביטחוני הישראלי לשטח יוגוסלביה לשעבר, בתקופה הרלוונטית למלחמה בבוסניה, לפני כ-20 שנים. במהלך המלחמה בוצעו פשעי מלחמה חמורים ופשעים נגד האנושות (בפרט טיהור אתני, רצח עם ואונס המוני). בדיון שנערך לאחרונה, משרד הביטחון הודה כי המסמכים שנתבקשו נמצאו, אך סירב באופן גורף לגלותם בנימוק כי החשיפה עלולה לפגוע ביחסי החוץ ובביטחון של המדינה.
בין השנים 1991 ל-1995 נהפכה יוגוסלביה ממדינה רב-לאומית לחברה הנקרעת במלחמת אזרחים, שעד מהרה הידרדרה לאלימות, למעשי טבח המוניים, ולבסוף לרצח עם של ממש. כל הצדדים היריבים ביצעו פשעים במלחמה, אך אין מחלוקת כי את עיקר הפשעים ביצעו הכוחות הסרביים. בין היתר, הסרבים ביצעו טיהור אתני מהיר ומסיבי של האוכלוסייה המוסלמית והקרואטית, הקימו מחנות בהם ביצעו עינויים, אונס והוצאות להורג המוניות, וכן, ביצעו טבח באוכלוסייה המוסלמית במובלעת סרברניצה שהוכר על ידי הקהילה הבין-לאומית כרצח עם. בספטמבר 1991 הוטל אמברגו נשק של מועצת הביטחון על כל שטחה של יוגוסלביה לשעבר.
מן ההתחלה ישראל לא הייתה שותפה לקהילה הבין-לאומית בגינוי הסרבים. ישראל הביעה תמיכה פומבית בעמדה הסרבית וסירבה לגנות את הכוחות הסרביים ואת פשעיהם. התמיכה הישראלית לא הסתכמה רק בגיבוי דיפלומטי. במשך השנים פורסמו בישראל ובחו"ל פרסומים שונים על הייצוא הביטחוני הישראלי לסרביה ולכוחות הסרביים במלחמה. מדובר למעשה בסוד גלוי. בין היתר, דווח על עסקת פגזים, כאשר פגזים עם כיתוב בעברית נחתו בסרייבו בזמן המצור הסרבי. לפי היומן של הארכי פושע הגנרל רטקו מלדיץ (הואשם ב-ICTY בביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם), ארבעה חודשים לפני רצח העם בסרברניצה, ישראל פנתה לכוחות הבוסנו-סרביים והציעה 500 נשקים לצלפים ולאמן חיילים ללא תשלום. גם אחרי הטבח בסרברניצה ישראל המשיכה בעסקים כרגיל ובאוגוסט 1995 דווח על עסקה למכירת טילי לאו לסרבים.
חייל אמריקאי עם טיל לאו
על פי בתי הדין הפליליים הבין-לאומיים ליוגוסלביה לשעבר ולרואנדה שפרשו את הגדרת הסיוע, המסייע חייב לתת סיוע למבצע העבירה מתוך ידיעה שהוא מתכוון לבצע את הפשע, אך לא חייב בעצמו לתמוך במטרה של מבצע העבירה. אין ספק כי ישראל ומשרדי הביטחון והחוץ ידעו היטב מה מתרחש בבוסניה בזמן אמת, ולמה הייצוא הביטחוני הישראלי נועד לשמש. בנוסף על עשרות החלטות של מועצת הביטחון והאו"ם, מאחר שהמלחמה התנהלה בחצר האחורית של אירופה, ניתן לומר כי זו הייתה אחת המלחמות המסוקרות ביותר במאה ה-20.
למרות שנתבקשו מסמכים בעניין סיוע מדינת ישראל וסוחרי נשק ישראליים בביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם; למרות שנטען כי ממילא הקשרים הביטחוניים והדיפלומטיים של מדינת ישראל עם הכוחות הסרביים פורסמו כבר בישראל ובחו"ל; ולמרות שמשרד הביטחון הודה שאותרו המסמכים שנתבקשו מהייצוא הביטחוני (שזה כמו להודות בקיום הייצוא מבלי לפרט את תוכנו), כבוד השופטת אביגיל כהן החליטה לדחות את העתירה על סמך חוות דעת סודית שהגיש משרד הביטחון במעמד צד אחד, מכוח ס' 9(א)(1) לחוק חופש המידע, וקבעה כי גילוי המסמכים 20 שנים לאחר הייצוא עלול לפגוע בוודאות קרובה במדינה. כבוד השופטת כהן לא מצאה מקום לגלות ולו גילוי חלקי של המסמכים לאור האינטרס הציבורי הרב, מכוח ס' 17(ד) לחוק. נימוקי בית המשפט לדחיית העתירה אף הם סודיים.
בימים אלו עו"ד איתי מק עומל על הגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש.
גם עכשיו ישראל מייצאת נשק למדינות בהן משתמשים בנשק זה לפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם. לדוגמא, לדרום סודן. להרחבה בנושא – בפאנל שערכנו בנושא.
