דוברי מנגנוני הבטחון הישראליים דואגים להזכיר לנו תמיד שפעילותם היומיומית מונעת פיגועים ותקיפות על רקע לאומני ושהם שומרים על הביטחון של הציבור הישראלי. אך שגרת המעצרים המנהליים והעינויים מראה מציאות אחרת בה מנגנוני ה"בטחון" שוללים את הבטחון של הציבור הפלסטיני, מייצרים דור מוכה וזועם ומגבירים בפועל גם את חוסר הביטחון של הציבור הישראלי.
חלק מרכזי מניהול הכיבוש בגדה, עובר במעצרים יומיומיים של פלסטינים. כמעט כל לילה נכנסים כוחות שונים של צה"ל למחנות הפליטים, לעיירות ואף לערים הפלסטיניות בגדה ועוצרים בדרך כלל גברים ונערים צעירים ולפעמים גם נשים וילדים. חלק מרכזי בהתמודדות של המשטר הישראלי עם השליטה על כמה מיליוני בני אדם שאינם אזרחיו הוא להראות להם שהוא עוקב אחריהם תמיד, ושהוא לא ייתן לאף סוג של התנגדות, אלימה או לא אלימה, להתארגן ולהרים ראש. כמות עצומה של עצורים ואסירים פוליטיים מצטברים בבתי הכלא הבטחוניים – רבים מהם עוברים חקירות ועינויים. לדעתי זו היא מדיניות שתכליתה לשמור את האוכלוסיה הפלסטינית שבורה ומפוחדת, ובפועל זו היא לא מדיניות ששומרת על הבטחון אלא שיוצרת איום בטחוני.
ביום חמישי שעבר (07.05.2015) שוחרר איברהים עאדי, נער פלסטיני בן 18, מכלא מגידו לאחר שנחקר ועונה במשך חודשיים ע"י הצבא והשב"כ, כך לפי דיווחה של סוכנות הידיעות 'מען' היום בבוקר. הוא שוחרר ללא כתב אישום, קנס, או ערבות כלשהי, פשוט כך, נמצא שאינו אשם.
הוא מספר בראיון ל'מען': "ב26.2.2015 נעצרתי כשהתכוונתי להיכנס לסופר רמי לוי כדי לעשות קניות, הייתי בכניסה לסופר כששלושה חיילי יחידת נחשון ששמרו שם הכו אותי והפילו אותי על הרצפה. הם הוציאו מהכיס שלי סכין ירוקה שנשארה אצלי כי אני משתמש בה בעבודה עם אבי בשביל לפתוח את קופסאות הקרטון של התמרים אותם אנחנו מוכרים. הם הכו אותי עם ידיהם ובקתות הרובים, שכבתי על הבטן, ידיי נקשרו באזיקון מאחורי הגב והם הכניסו אותי למכונית משטרה והעבירו אותי למרכז משטרת עציון."
"…סבלתי מכאבים בפנים מהמכות שקיבלתי אבל במרפאה של כלא עציון לא קיבלתי שום סוג של טיפול רפואי. העבירו אותי לתא מעצר בכלא עציון לשלושה ימים, אחר כך הועברתי לכלא עופר ואחרי שבוע שם הובאתי למשפט סביב החזקת הסכין. אחרי שיצאתי מאולם בית המשפט חקרו אותי במרכז החקירה ב'עופר' והוחזרתי ל 35 ימים נוספים בכלא עופר."
"אחר כך העבירו אותי למרכז החקירה במגרש הרוסים בירושלים וניסו להדביק לי אישום שמישהו שלח אותי לבצע פיגוע דקירה. הכחשתי את האשמה הזאת, הכו אותי באלימות רבה אחרי שהם אזקו אותי וכיסו לי את העיניים. נפצעתי בפה ובצד ימין של הפנים. שהיתי בחקירה הזאת 6 ימים. אחר כך העבירו אותי לבית חולים הדסה לאישפוז של יום וחצי- שם עשו לי תפרים בפה ונתנו לי מנת דם. לאחר מכן נלקחתי לכלא מגידו ומצבי כבר היה קשה. נחקרתי ע"י חוקרי הכלא סביב אותו נושא, כבר הכחשתי את האשמה מהרגע שבו נעצרתי כי היא הייתה חסרת כל בסיס. יצאתי מכלא מגידו ב07.05.2105 ללא ערבות או קנס לאחר שהם לא הצליחו להוכיח שאני אשם."
מה שהכי נורא בעיני בסיפור של איברהים זה שהוא כנראה בר מזל. חודשיים במעצר מנהלי ללא עורך דין, ללא משפט בזמן, ללא ביקורי משפחה ועם פציעות קלות בפנים הם מעט יחסית (באופן מזעזע) לעומת מאות ואלפים של פלסטינים שהוחזקו ומוחזקים שנים במעצר מנהלי ושעברו עינויים שהובילו לפציעות גופניות בלתי הפיכות, מבלי בכלל להיכנס לנזק הנפשי העצום שחוויות כאלו גורמות לקורבנות.
לפי נתוני הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, משנת 2001 עד 2015 הוגשו כ-950 תלונות של קורבנות עינויים ליועץ המשפטי לממשלה ועד היום לא נפתחה אפילו חקירה פלילית אחת.
בישראל של 2015 משתמשים בשיטות עינויים ברבריות ואכזריות שנשמרות הרחק מעיני הציבור ורבים מתקשים לדמיינן. בצפייה בעדויות נדירות של עצורים לשעבר שהסכימו לספר על הטראומה שחוו במרתפי השב"כ ניתן להיחשף לעולם אפל ומזוויע שאין פלא שמוסתר באדיקות כה רבה תחת "סודיות ביטחונית" שאופפת תמיד את הפשעים הגרועים ביותר.
מדיניות המעצרים היומיומיים, החקירות, העינויים וההפחדות אינה מקדמת את הבטחון של תושבים ישראלים. היא נועדה להטיל פחד ומורא בקרב האוכלוסיה הפלסטינית, כדי שלא תעז להרים את הראש נגד הדיכוי הכבד של הכיבוש. מעבר לכך שמדובר על עוול מוסרי גדול ועל הריסת חייהם של אלפי פלסטינים ופלסטיניות שלא יכולים לחיות באמת בביטחון תחת אימת מנגנוני הביטחון, מדובר גם במדיניות שמעלה את המוטיבציה לתקיפות נקם לאומניות נגד ישראלים ומסכנת את הציבור הישראלי!
אני מאמין שכל אדם שרוצה לחיות בשלום ובבטחון כאן בארץ, צריך להתנגד למדיניות המסוכנת הזאת בכל כוחו.
הוספת תגובה לכתבה