יום רביעי   20-11-2019
עדכון חדשות |

: התנגדות להפקעת אדמות

מדינה נכתב על ידי

ב-25 באוגוסט (2014), ישראל הכריזה על כ-3,800 דונם באזור גוש עציון כאדמות מדינה, הכוללים שטחים נרחבים של אדמות הכפרים חוסאן, ואדי פוכין, צוריף, ג'בעה ונחלין. הכרזה זו מצטרפת למספר הכרזות דומות באזור זה אך היקפה גדול בהרבה מקודמותיה, ומיקומה לצד הקו הירוק מצביע על שאיפה ישראלית לרציפות טריטוריאלית עם גוש עציון, ומניעת רציפות כזו בין כפרי האזור והעיר בית לחם. רובם המוחלט של שטחים המוכרזים כאדמות מדינה מוקצים להתנחלויות ופלסטינים מנועים מגישה אליהם.

3,800 הדונם שהוכרזו כאדמות מדינה

3,800 הדונם שהוכרזו כאדמות מדינה

מאחר ופגיעה בזכויות קניין ותנועה פלסטיניות קשורות באופן הדוק ליכולת לקיים רמת חיים נאותה, הכרזה זו נתפסת מנקודת מבט פלסטינית כצעד אלים ואגרסיבי כאין כמוהו, המוכיח שוב את חוסר נכונותה של ממשלת נתניהו לקדם את פתרון שתי המדינות לשני עמים, ואת חוסר היעילות של ממשלת אבו מאזן להגן על אינטרסים פלסטינים. אין ספק שבתקופה רגישה זו, צעד כזה נותן לפלסטינים בגדה עוד סיבה לנטות לטובת חמאס.
למרות זאת, ביום שישי, 19.9, נערכה בכביש למחסום המנהרות צעדה דו לאומית של לוחמים לשלום, שאליה הצטרפו עוד פלסטינים מצפון הגדה ואף תושבי יישובים יהודים באזור גוש עציון המתנגדים להכרזה.

דרגו - עד כמה הכתבה:
מחדשת
מעניינת
חשובה
עשויה היטב
 
  נמוך       גבוה

כיצד עבודת טלאים חוקית הופכת לעבודת טלאים במרחב?
עובדה ידועה יחסית, היא שישראל משתמשת בחוקי מקרקעין עות'מאנים כדי להכריז על קרקעות בגדה המערבית כאדמות מדינה. הסיבה להסתמכות על החוקים המקומיים נובעת מן העובדה שעל פי הדין הבינלאומי השימוש שעושה ישראל בשטחים אלו לצרכי התנחלויות ממילא הוא אסור בהחלט מפני שהוא מהווה שינוי קבע של פני השטח הכבוש; וישראל אמנם מכירה בגדה המערבית כשטח כבוש מאחר והיא אינה מספחת אותו. כלומר, השימוש בדין המקומי נעשה על מנת לקיים את מפעל ההתנחלויות באופן חוקי.
יחד עם זאת, דו"ח "בצלם" משנת 2012, "באצטלה של חוקיות", בוחן בתשומת לב הן את החוק העות'מאני והן את אופן יישומו על ידי המנדט הבריטי והירדני בגדה עד 1967. הדו"ח מוצא שאופן פרשנותו של החוק העות'מאני על ידי ישראל מחמיר בהרבה מפרשנויותיו הקודמות, עד כדי כך שלעיתים הוא למעשה הופך לחוק חדש ובמקרים רבים מהווה סטייה ממהותו המקורית של החוק. כך למשל, בעוד שהחוק מכיר באדמות המשמשות למרעה כאדמות ציבוריות לשימוש קולקטיבי של הכפר, ישראל לא מכירה באדמות שאינן מעובדות כקניין כלשהו. כמו כן, מאחר והאדמה באזור רמת ההר של הגדה המערבית רובה סלעית ואיננה ניתנת לעיבוד חקלאי, השלטונות הקודמים הסתפקו בעיבוד של כיסי האדמה הפוריים על מנת להקנות זכויות בעלות על שטח מסוים. החוק הישראלי, לעומת זאת, דורש עיבוד של לפחות 50% מהקרקע על מנת להקנות זכויות אלו.

למרות מאמציה לאורך השנים, המדינה לא מצליחה לתת מעטה של חוקיות להשתלטותה על עוד ועוד פיסות קרקע פרטית וציבורית פלסטינית. רוב הפגמים המהותיים ביישום החוק המקומי שצוינו מעולם לא הובאו לפני בג"ץ, מפני אורכו ויוקרו של תהליך הערעור על ועדות העררים הצבאיות (שמן הסתם מגינות על אינטרסים צבאיים ומדיניים ישראליים בלבד), ומכיוון שפגמים פרוצדוראליים שונים במדיניות ההכרזה על אדמות מדינה שהגיעו בעבר לבג"ץ לא זכו לפסיקה חיובית עבור התובעים הפלסטינים.

 
 

הוספת תגובה לכתבה