אחרי יוון, ספרד ופורטוגל גם מעמד העובדים באירלנד מורד נגד מדיניות הצנע הניאו-ליברלית. אלו היו בחירות היסטוריות שהוכיחו שהאירים לא מוכנים לשלם על המשבר של הבנקים והתאגידים.
מפלגות הממסד במשבר, שתי המפלגות שהרכיבו את הקואליצייה הקודמת- מפלגת פיין גול ומפלגת הלייבור התרסקו בבחירות שהתקיימו ביום שישי האחרון (26.02.2016) ואל מולן עולים כוחות שמאל חדשים. מפלגת הלייבור שעמדה על כמעט 20% תמיכה צנחה ל6.6% ואיבדה 27 מושבים בפרלמנט ומפלגת השלטון המרכזית פיין גל איבדה 10% ו-17 מושבים בפרלמנט. בבחירות הקודמות ב-2011 מפלגת הלייבור הבטיחה שתדאג לאנשים העובדים ותייצג אותם. אך הלייבור בגדה באנשים מהשורה ויחד עם מפלגת פיין גל הימנית היא הטילה מיסים חדשים על עובדים ועניים, אגרות מים וקיצוצים בשירותי הרווחה. בזמן שהכלכלה האירית, שנפגעה קשות מהמשבר הכלכלי העולמי ב-2008, חזרה לצמיחה מסויימת, רוב מוחלט של החברה לא נהנה מהצמיחה ולא הרגיש שיפור בתנאי החיים. סיסמאת הבחירות המרכזית של מפלגת השלטון הייתה "תנו להתאוששות להמשיך" – אך כפי שמפלגת "הברית נגד הצנע" והמפלגה הסוציאליסטית שפועלת בתוכה (התנועה האחות של תנועת מאבק סוציאליסטי) הסבירו – מעמד העובדים באירלנד לא מרגיש שום התאוששות. משבר דיור חריף מוביל עוד ועוד משפחות לרחוב, בתי החולים הציבוריים סובלים ממחסור במיטות והקיצוצים והמיסים דוחפים עוד ועוד משפחות עובדות לעוני. לעומת זאת 300 העשירים ביותר באירלנד הגדילו את הונם במיליארדי יורו תחת הממשלה האחרונה.
מפלגת "הברית נגד הצנע" יחד עם חזית ה"אנשים לפני רווחים" (AAA-PBP) רצו בבחירות והציבו אלטרנטיבה שמאלית סוציאליסטית חסרת תקדים בהיסטוריה של אירלנד עם יותר מ-30 מועמדים ברחבי המדינה. זאת יוזמה שמאלית חדשה שהשיגה יותר מ-80,000 קולות והכניסה 6 נציגים לפרלמנט. מדובר בתוצאה אדירה לכוחות סוציאליסטים שהתאפשרה גם בעקבות התפקיד המוביל שלקחה המפלגה הסוציאליסטית בארגון חרם המוני על אגרות המים בשנתיים האחרונות. המפלגה הסוציאליסטית ו"הברית נגד הצנע" (AAA) זכו ברוב של הקולות בחלק משכונות מעמד העובדים בדבלין. הם מציבים אלטרנטיבה ברורה למען זכויות נשים, ביטול האיסור הברברי על הפלות (העונש על הפלה באירלנד הוא 14 שנות מאסר), העלאת שכר המינימום, פיקוח על שכר דירה, השקעה בשירותים הציבוריים ושימוש בהון העצום של התאגידים לטובת חיסול העוני ופיתוח אנרגיה ירוקה.
פעילי "הברית נגד הצנע" בהפגנה נגד אגרות המים.
כפעיל בתנועת מאבק סוציאליסטי נסעתי לעזור בשבועיים האחרונים של קמפיין הבחירות של הAAA והמפלגה הסוציאליסטית במערב דבלין. הצטרפתי לעשרות פעילות ופעילים, נוער, עובדים מבוגרים, מהגרים ומקומיים שנלחמו יום ולילה כדי שהמועמדת הסוציאליסטית רות' קופינג׳ר תיבחר מחדש לפרלמנט (הבחירות באירלנד הן לפי מועמדים אינדיבידואליים). אחת הפעילות שעבדתי לצידן, אם חד-הורית, סיפרה שהיא הצטרפה לAAA בשנה שעברה לאחר שאיבדה את הקצבה החודשית עבור בנה בקיצוץ שהובילה ראשת מפלגת הלייבור ג׳ון ברטון. היא הבינה שאין ברירה אלא להיאבק ולבנות אלטרנטיבה פוליטית אמיתית ללייבור, והיא לא לבד. ג׳ון ברטון, שרה בכירה בממשלה היוצאת, הפכה לאחת הדמויות השנואות בקרב אנשים עובדים באירלנד, כמי שמסמלת את בגידת מפלגת הלייבור. המועמדת של המפלגה הסוציאליסטית והAAA, רות' קופינג׳ר (שכיהנה רק שנתיים בפרלמנט), שהובילה את החרם נגד אגרות המים ומאבקים נוספים נגד הגזירות של ברטון הצליחה בסופו של דבר להיכנס לפרלמנט וקיבלה יותר קולות (!) מראשת מפלגת הלייבור שהתמודדה מולה באותו מחוז.
המערכת הפוליטית באירלנד נשלטה שנים ע"י שתי מפלגות ימין שמרניות יריבות (פיין גל ופיאנה פול) שהתחלפו בינהן בין קואליציה לאופוזיציה ובדרך כלל נשענו על הלייבור כשהיו בממשלה. מערכת "שתי המפלגות וחצי" הזאת באה לסופה במערכת הבחירות האחרונה כאשר שתי המפלגות הגדולות השיגו ביחד פחות מ-50% מקולות הבוחרים ושאר הקולות התחלקו בעיקר בין מועמדים "עצמאיים" ומפלגות קטנות. עכשיו יתכן שלשתי המפלגות לא תהיה ברירה אלא להקים "ממשלת אחדות" ולחשוף את העובדה שאין בינהן שום הבדל של ממש.
מה שמתרחש באירלנד הוא חלק מתהליך בינלאומי של ניכור מתגבר ממפלגות הממסד וחיפוש אחר אלטרנטיבה למערכת שמבטיחה רק עוני ודיכוי. האלטרנטיבה למערכת הזאת היא שליטה ציבורית דמוקרטית בכלכלה וניהולה לטובת הצרכים של ה99% במקום לטובת הרווחים של קומץ מיליארדרים. ההישגים האדירים של השמאל הסוציאליסטי באירלנד, שהשיג כמות מושבים זהה לזו של מפלגת הלייבור, מראים שהתמיכה ברעיונות האלו גדלה במהירות. הפלטפורמה בפרלמנט תאפשר לבנות מאבקים רחבים ועוצמתיים יותר בשטח נגד ממשלת הצנע הבאה שתקום.
הסוציאליזם בנוסח המאה ה-21 מצליח בבוליביה ובאקוודור:
מנהיגים אחרים שיישמו את אותן תוכניות השיגו תוצאות טובות בהרבה. עם עלייתו של אוו מוראלס לשלטון בשנת 2006, בוליביה הייתה אחת המדינות העניות באמריקה הלטינית, עם תמ"ג נמוך במיוחד . עם זאת, הרפורמות הסוציאליסטיות הרדיקליות שאומצו מאז 2006 הפכו את המערכת הכלכלית של בוליביה ליציבה ביותר באזור. בשנת 2016, בוליביה היא בעלת הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר ושיעור האבטלה הנמוך ביותר בדרום אמריקה. מאז 2005 חווה הכלכלה הבוליביאנית צמיחה חזקה בקצב של 5.2% בשנה מה שהופך את המדינה הזו לאחת הדינאמיות בעולם מבחינת צמיחת התמ"ג. בין השנים 2006 ל -2019 צמח התוצר ב -9 מיליארד דולר, ליותר מ- 40 מיליארד דולר,אי השיוויון צנח מ-0.60 ל-0.44,ההתקדמות הכי גדולה בצמצום אי השיוויון באמריקה הלטינית ,ההכנסה הריאלית גדלה ב-200%(פי 3), התמ"ג לנפש גדל כמעט פי 4(מ-1,000 דולר ב-2005 ל-3,900 דולר ב-2019),שכר המינימום גדל ב-400%,האינפלציה ירדה, יתרות מטבע החוץ עלו, העוני בבוליביה צנח מ-60% ב-2005 ל-33% ב-2018 והעוני הקיצוני צנח מ-38% ב-2005 ל 15% ב-2018, ירידה של 23 נקודות. הכלכלה יציבה והצמיחה נותרה יציבה .צעדים אלו התאפשרו בזכות מדיניותו של מוראלס שיישם את אותה המדיניות שיישם צ'אווס בוונצואלה, כמו הלאמת ה-1 במאי 2006 של כל הנפט והגז,בנוסף להלאמות הנרחבות של תאגידי אנרגיה,טלקום,חשמל,כרייה ועוד . באקוודור הנשיא רפאל קוריאה עקב אחר העקרונות האידיאולוגיים הגדולים של הצ'אביסמו: על פי הבנק העולמי , העוני באקוודור צנח בחדות במהלך מספר שנים, משיעור של 43% בשנת 2007 ל 17% בשנת 2013. האבטלה נותרה נמוכה, ומגיעה לרמה הנמוכה ביותר מאז תחילת המנדט של קוריאה בשנת 2016 עם 5.7% מכוח העבודה שנשלל מהם תעסוקה. אי השוויון, כפי שנמדד על ידי מדד ג'יני , ירד בין 0.55 ל- 0.45 (2007-2017), מה שהפך את אקוודור למדינה האמריקאית הלטינית השנייה אחרי בוליביה שהתקדמה הכי הרבה בצמצום אי השיוויון.
המדיניות הסוציאליסטית הדמוקרטית המוצלחת של בוליביה תואמת למצע של חד"ש שקורא לרפורמות סוציאליסטיות שכוללות: הלאמת משאבי הטבע והבנקים,הלאמת כל החברות שהופרטו,הגדלה משמעותית של ההוצאות החברתיות והעלאות של שכר המינימום,צעדים למען האזרחים ולא למען בעלי ההון.