יום חמישי   06-08-2020
דעה על סדר היום |

הפקחים של מירי לא היו, קולנוע דווקא היה

תרבות נכתב על ידי

בסוף השבוע הלכתי לפסטיבל סרטי נכבה, או בשמו המקורי "פסטיבל סרטים – 48 מ"מ". מאז שהתחלתי להיות מעורבת פוליטית שמעתי עליו ובעיקר שמעתי על הסערות והרעש שהוא מעורר. האמת, פחדתי קצת ללכת אליו. יש משהו מרתיע בבוטות ומפורשות שלו. "נכבה". ללכת לפסטיבל סרטים שלא עוסק ב"דו קיום", "ערביי ישראל" ו"יוזמות שלום" אלא בנכבה.

עברתי תהליך. הכרתי קצת, קראתי, למדתי, הפגנתי, ראיתי. המילה "נכבה" כבר לא מפחידה אותי וגם הפסטיבל הזה כבר לא הפחיד אותי, אז החלטתי ללכת אליו. מצאתי פסטיבל, די צנוע בסך הכל אבל כנה מאוד. פסטיבל, סרטים, יוצרות ויוצרים שלא מתחבאים מאחורי מילים מכובסות אלא מדברים על המציאות כפי שהיא, קשה ומורכבת כמה שתהיה.

11235395_1166434066704255_2115377581101689740_o

הפסטיבל שעורר כל כך הרבה רעש, ששרת התרבות והספורט מירי רגב ניסתה למנוע ובסוף התפשרה על שליחת "פקחים" מטעמה (שאני אגב לא ראיתי), הוא דווקא אחד האירועים היותר שקופים ופומביים שהייתי בהם. הוא התקיים במהלך שלושה ימים, בסינמטק שבמרכז תל אביב. התכנייה והסרטים פורסמו ולא היו בו נאומים מיוחדים – פסטיבל סרטים אחרי הכל. "נכבה" דווקא כן הייתה בו ועל זה כל הסיפור.

לא מצאתי את מה שמירי רגב רצתה למצוא, אבל מצאתי את הסרט האיטלקי התיעודי "מהצד של הכלה". הסרט מספר על משורר פלסטיני ועיתונאי איטלקי שפוגשים במילאנו חמישה פליטים פלסטיניים וסורים שברחו לאירופה מזוועות המלחמה בסוריה. הם מציעים לפליטים רעיון מקורי – לחצות את אירופה במסווה של שיירת חתונה. היעד: שבדיה, שם יוכרו כפליטים ויוכלו לפתוח בחיים חדשים. בשביל לא לעורר חשד מצטרפת לחבורה גם בחורה פלסטינית שמתחפשת לכלה, ושאר החברים משמשים כאורחים וצוות צילום האמון על סרט החתונה.

במהלך הסרט, הצופים מלווים את השיירה במסעם, שערך ארבעה ימים ובדרך מתגלה סיפורם העצוב, המורכב ובעיקר מעורר ההשראה של החברים.

בתחילת הסרט מתגלה סיפורו של אחד הגיבורים שמתבשר שקיבל אזרחות- בפעם הראשונה בחייו. הגיבור, בשנות ה-30 לחייו, חיי באיטליה כבר חמש שנים ובפעם הראשונה בחייו הוא מקבל אזרחות- מעמד חוקי, קבוע ושווה במדינה ריבונית כלשהי. הדבר שכל כך ברור לרבות ולרבים מאתנו- דרכון, אזרחות, שייכות, לאום.

הסרט אמנם עוסק במסעם של הפליטים באירופה אך הנרטיב הפלסטיני נוכח גם הוא באופן מובהק. רבים מן הפליטים וגם מחבריהם האיטלקים הם ממוצא פלסטיני, חלקם חווים למעשה פליטות שניה. הראשונה הייתה ב-48, אז ברחו למחנות פליטים בסוריה והשנייה, אותה הם חווים עכשיו, כאשר הם בורחים מסוריה ומחפשים מפלט באירופה.

הדרך שאותה עברו במסעם לאירופה, כשכל מה שהם מבקשים זה למעשה את אותם דברים שכל כך מובנים מאליהם לרובינו, לא הצליחה להשאיר אותי אדישה וכך גם הרעיון שהעלתה אחת מגיברות הסרט, שלא מפסיק להדהד בראשי- השמש והירח הם אותם שמש וירח בכל מקום, הם משותפים לכולם והם של כולם. כך גם השמיים וגם הים. את הגבולות אנחנו יצרנו.

e9a6065651f646aea1b3da318c26e3c8_18

גרפיטי "we will make it" בבית נטוש בו עברו פליטים רבים, בינהם גיבורי הסרט, במסעם באירופה. צילום: Marco Garofalo / Al Jazeera

 
 

הוספת תגובה לכתבה

  כתבות ווידאו שחבל לפספס