אנחנו עם שזוכר. את אשר עשה לנו עמלק. את אשר עשו לנו הרומאים. את אשר עשתה האינקוויזיציה. את אשר עשו הנאצים. בחגים, בפרשות שבוע, בטיולים, בשיעורים בבתי ספר, בטלוויזיה, הם שם, כל העמלקים.
כעת מבקש משרד החינוך שהם יופיעו בשכבות גיל נמוכות יותר. שחלילה נשכח.
אחד הזכרונות החזקים שלי בתור ילדה חקוק אי שם בגיל שלוש. שעת ערב, אני, אחי וההורים בבית שכור ורעוע בשכונה א' בבאר שבע, יושבים בסלון, על הספה, שאבי אסף ביחד עם חבר מהזבל ושימשה לי מיטה במהלך השנתיים שגרנו שם, עם מסיכות אב"כ. באר שבע הוגדרה כאזור ז', וכל התושבים באזור זה התבקשו לא לצאת מאזורים ממוגנים באותו הערב שנפל סקאד בדימונה, ליד הכור האטומי. עלינו לארץ חודשיים לפני מבצע סופה במדבר, ההורים לא ביזבזו זמן יקר, גם באזרבצ'אן התנהלה מלחמה בין הארמנים לאזרבצ'אנים, כבר מספר שנים, והאימפריה הסובייטית נפלה, ברוך השם, ומה יותר חשוב מעתיד הילדים? אני יושבת עם ברדס וצופה באחי בן השמונה שיושב מולי ובהורים עם מסכות שחורות ומפחידות, מתבקש ממני לבכות, אבל לא, לא בכיתי. פשוט בהיתי, עם פה פתוח במתרחש סביבי, בדבר הלא טבעי הזה. "אמא אני רוצה לנשק אותך", ביקשתי. "אני לא יכולה לפתוח לך את הברדס", ענתה לי ברוסית, ואני? תמיד הייתי עקשנית, "לא, אני רוצה לנשק אותך עכשיו". היא פתחה את הברדס שלי, הורידה את המסיכה, נתתי לה נשיקה ונרגעתי. מדהים כמה ילדים משתמשים בטכניקות מגננה כשהם מרגישים שהסיטואציה אינה טבעית להם.
הזיכרון הזה לא ישכח מזיכרוני, מבטיחה לכם, הוא חקוק עמוק, ובמידה וכן, יש מספיק שיעורים, או אנדרטאות לחילופין שיזכירו לי את אשר קרה בשנת 1991. אני מניחה שלאירוע הזה יש אימפקט עלי, עדיין לא דיברתי על כך עם פסיכולוגית, אבל הוא לא סתם זיכרון חזק, זה השפיע עלי.
אנחנו חיים במציאות מעוותת, כזו הדורשת מאיתנו להביט כל פעם מאחורי הכתף ולבדוק מיהו העמלק התורן. אנחנו מקרבנים את עצמנו, יתר על המידה, ולפני שאתם פותחים את הפה וטוענים שזו מציאות שלא כפינו על עצמנו ושתמיד שונאים אותנו בכל פינה בעולם ושחייבים לזכור הכל כי "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", תחשבו על זה- האם יש מקום שאנחנו יכולים לצאת ולטייל בו מבלי שתהייה איזו אנדרטה לזכרו של מישהו שנרצח/נהרג/נלחם/נאבק? ושלא תבינו לא נכון, ברור לי הרצון להנצחה הזה, הוא חשוב, כי על ידי מתן משמעות למוות אנו נותנים משמעות לחיים. אבל בואו נשאיר אזור אחד סטרילי, יחסית כן? בואו נשאיר את גיל הגן והכיתות הנמוכות מחוץ למעגל הזיכרון הזה, כשהם יגדלו הם כבר יבינו לבד, בעצם הם יכנסו למעגל הזה בעל כורחם. תנו לגדול בשקט.
משרד החינוך הציג בשבוע החולף את התכנית "בשביל הזיכרון" להוראת השואה החל מגיל הגן. כותבי התוכנית טוענים כי ילדי הגנים חשופים לאווירה הציבורית הנלווית ליום השואה ולקטעי מידע מהטלוויזיה ומהסביבה הקרובה, ללא יכולת קוגניטיבית או ריגשית להבין אותם, על כן יצרו תוכנית המותאמת לגילאי הגן. אם היה מדובר בילדי גן באוסטרליה שצריכים להבין מדוע רק פעם בשנה יש הורדת דגל לחצי התורן כחלק מיום הזיכרון לחללים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, ניחא. אבל מדובר פה בילדים ישראלים שגם ככה המציאות שלהם מספיק מעוותת בשביל להכניס תוכן מעוות נוסף. אזעקות "צבע אדום" הם שומעים לא מעט, ולא רק כשהם יורדים לחצר לשחק בכדור, גם ב"ארץ נהדרת" כשהם צופים עם ההורים ובדיוק מופיע מערכון פארודי על המציאות, אז לא יקרה כלום אם את האזעקת יזכור הם לא יבינו, זה יעבור לידם. ובמקום להכניס תוכן קורבני נוסף, אולי כדאי להרחיב את האופקים של הפעוטים ולהכיר להם מדינות, תרבויות, עמים שונים ומגוונים כדי שכשיגדלו יבינו שאין מקום לגזענות בעולם הזה, ואז אולי הם לא יצטרכו תכנים ומסעות לפולין הממחישים את הזוועות שעברו הסבתות והסבים שלהם ואולי כך נצליח להתמקד יותר בהווה ובעתיד ופחות בעבר.
דעה על סדר היום |
זכור את אשר עשה לך עמלק, מגיל ארבע
חברה נכתב על ידי אנה רויטמן
נושאים:
תגיות:
הוספת תגובה לכתבה