אתמול צפיתי בסרט הקצר "לידה" של רחלי ווסקובויניק במסגרת הקרנה של סרטי סטודנטים. סרט האנימציה עוסק, בהתאם לשמו, באישה שמגיעה לבית החולים ביחד עם בן הזוג שלה ללידה.
ווסקובויניק בנתה אנימציה יפיפיה ודמויות עדינות ומעוררות אמפתיה. ותחת התפאורה הזו, בסצנות שרבות מהן נראות מופשטות ולקוחות מהזייה היא מעבירה מסרים על לידה, אומרת דברים שבדרך כלל "אסור להגיד".
מגיל קטן, לידה מצויירת עבורנו כרגעים טהורים של אושר המלווים בכאב טוב. ברור מאוד מה אישה צריכה להרגיש לפני, אחרי ובמהלך הלידה. וכמובן שחשוב שלאחר הידה היא תראה זוהרת, מאושרת ובעיקר כאילו מעולם לא הייתה בהריון. אך במציאות מחקרים מראים שכ-20% מהנשים עוברות דיכאון אחרי לידה.
אך לאחרונה ניתן לראות מגמה נהדרת של נשים שמתחילות לדבר בחופשיות על הרגשות שלהן בעקבות הלידה, גם על הקשיים ועל החששות. נשים מעלות לרשתות החברתיות תמונות שלהן לאחר לידה, משתפות ומספרות על הקשיים שחוו. במקום לצפות מכולן לספר על אושר, מכלול הרגשות הופכים להיות מה שהיו תמיד, חלק מהתהליך. ובשיתוף הזה של הפן האישי יש משהו מחאתי לדעתי.
בסרט "לידה", ניתן לראות הרבה קטעים שמציגים עייפות ופחד, כמו סצנה שבה תמונות הופכות לתינוקות בוכים ומפחידים. וכל רגש שהאישה מרגישה הוא לגיטימי וחלק ממנה. גם המאיירת לין סברינסן מנורווגיה עוסקת בהריון בציורים שלה. היא יצרה סדרת איורים מצחיקה על תקופת ההריון והלידה. היא מפרסמת אותם בעמוד הפייסבוק שלה ובתקופה האחרונה רבות ורבים בישראל נחשפו אליהם.
כאשר הרעיונות הללו מקבלים ביטוי באומנות יותר ויותר א\נשים נחשפים אליהם. אני מקווה שבסופו של דבר נשים ירגישו פחות לבד עם הקשיים ושתהיה להן את האפשרות לקבל עזרה אם יצטרכו אותה.
