ידיעה כתובה |

: אדוה: מי הנושאות בנטל וכיצד ניתן לצמצמו?

חברה נכתב על ידי

מרכז אדוה מפרסם היום מסמך חדש – הגירעון הטיפולי בישראל: מי נושאות בנטל וכיצד ניתן לצמצמו?

מרכז אדוה מפרסם היום (17 בפברואר 2019), מסמך החדש העוסק בכלכלת הטיפול בישראל ומתמקד בשני מקרי מבחן: טיפול בילדים וטיפול בקשישים. מחברות המסמך הן ד"ר יעל חסון ועו"ד נוגה דגן-בוזגלו. על בסיס מקרי המבחן בחנו החוקרות את דפוסי ההשקעה, הציבורית והפרטית, ואת הצעדים הנדרשים על מנת לעבור למודל של כלכלת טיפול הוגנת. המסמך אף עוסק בעבודת הטיפול שלא בשכר שנעשית בעיקר על ידי נשים. ההמלצות העיקריות העולות ממסמך זה עוסקות בחיזוק מערך שירותי הטיפול, תוך הגדלה משמעותית של ההשקעה בהם.

ד"ר יעל חסון, ממחברות המסמך: "עבודת הטיפול היא חיונית לאיכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו ולרווחה החברתית הכוללת, ועם זאת – בישראל אין השקעה אוניברסלית במערכות טיפול מסובסדות ואין תפיסה של עבודת טיפול כתשתית בסיסית והכרחית לקיומה של כלל החברה".

"הגירעון הטיפולי" הוא המונח בו משתמשות החוקרות כדי לתאר את המצב הקיים. המונח מקובל במחקר על כלכלת הטיפול בעולם והוא מתייחס לקושי הגובר במדינות מפותחות לספק טיפול זמין ואיכותי שיענה על הצרכים של אנשים, ילדיהם וילדותיהם, הוריהם המבוגרים וקרוביהם. הגירעון נוצר בעיקר כתוצאה משילוב בין העלייה בהשתתפות נשים בכוח העבודה, לבין הזדקנות האוכלוסייה ברוב המדינות המערביות. כמו כן, כניסת של נשים לשוק העבודה, חלקן כמפרנסות עיקריות, גרם למשבר בעבודת הטיפול בתוך המשפחה.

בנוסף, העלייה בתוחלת החיים, גררה התארכות של תקופת החיים שבה נדרש טיפול בבני משפחה מבוגרים. משפחות פונות לעתים לסיוע מצד קרוב/ת משפחה או שוכרות מטפלת, במידה והן יכולות להרשות זאת לעצמן. חלק מהמטפלות בשכר הן מהגרות שנאלצו לעזוב את משפחותיהן על מנת לטפל באחרים. במדינות העשירות החברות בארגון ה־OECD ,הגירעון הטיפולי והעלייה בדרישה לעובדות טיפול הרחיבו את הגירת העבודה של נשים ממדינות עניות. בישראל עלה מספרן של עובדות הטיפול המהגרות, מכ־22 אלף בשנת 2000 עד למעל ל־57 אלף בשנת 2016.

טיפול בילדים – בין המשפחה למדינה

בפרק הראשון של המסמך בוחנות הכותבות את ההשקעה הציבורית בטיפול בילדים/ות בישראל. סוגיית הטיפול בילדים עלתה לסדר היום הציבורי בעקבות מחאת ההורים (מחאת העגלות) בקיץ 2011. ועדת טרכטנברג, שהוקמה אחרי המחאה, המליצה להרחיב את תחולת חוק חינוך חינם.
בעקבות זאת, כל הילדים/ות בישראל מעל גיל 3 זכאים כיום לחינוך חינם. עובדה זו מעמידה את ישראל במקום גבוה בקרב מדינות ה־OECD בכל הקשור לסבסוד מסגרות לבני/ות 3 ומעלה. הסוגיות שנותרו עם מענה חלקי הן אלו הקשורות בטיפול בילדים עד גיל 3. אלו חלק מן המסקנות המוצגות במסמך:

  • בישראל, רמת ההשקעה הציבורית במסגרות לילדים מתחת לגיל שלוש נמוכה בהשוואה למדינות אחרות וביחס לממוצע ה-OECD.
  • בבחינת ההשקעה לילד עולה כי ישראל משקיעה בכל ילד/ה מתחת לגיל 3 הרשום/ה למסגרת 2,713 דולר בשנה, לעומת 12,433 דולר בשנה בממוצע במדינות ה-OECD.
  • בגילאים 3-8 מערך הטיפול הוא חלקי ולא מספק מבחינת אורך יום הלימודים ומסגרות אחר הצהריים לילדי הגן ולכיתות הנמוכות.
  • מאפיין מרכזי של הגירעון הטיפולי מתבטא בתגמול נמוך של המועסקות בטיפול. סוגיה זו נבחנת במסמך באמצעות שני מקרים: סייעות פדגוגיות בגני הילדים ומטפלות במשפחתונים. בשני המקרים מדובר בנשים בעלות הכשרה מועטה המועסקות לרוב בתנאי עבודה קשים, עם אפשרויות קידום מוגבלות, תמורת תגמול  נמוך שאינו משקף את ערכה החברתי והכלכלי האמיתי של עבודתן והן נאבקות זה מספר שנים על הכרה בהן כנשות חינוך ועל שיפור תנאי עבודתן ומעמדן המקצועי.

הוצאה פרטית וציבורית על מסגרות טיפול בילדים מתחת לגיל 3, 2015

טיפול ביתי בקשישים סיעודיים

בפרק השני של המסמך בחנו את סוגיית הטיפול הקהילתי בקשישים סיעודיים לאור תפיסת "הגרעון הטיפולי". סוגיה שרלוונטית לנוכח העלייה בתוחלת החיים והגידול באוכלוסייה המבוגרת במדינות מפותחות ובישראל בפרט. על פי תחזית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הקשישים/ות מעל גיל 80 בכלל האוכלוסייה צפוי לגדול לכ-5% ב-30 השנים הקרובות. בו בזמן,היכולת להישען על טיפול בלתי פורמלי של בנות משפחה בקשישים סיעודיים – מצטמצמת עקב שיערוי ההתפתחות של נשים בשוק העבודה. בישראל, רוב הקשישים חיים בקהילה גם אלו הזכאים לגמלאת סיעוד חיים. לכן התמקדו החוקרות בשירותים הניתנים בקהילה ולא בשירותים המיועדים לקשישים במוסדות גריאטריים.

  • על פי הערכת בנק ישראל, עמדה ההוצאה הלאומית לסיעוד בשנת 2015 על 14.5₪ מיליארד. ההוצאה הלאומית, מורכבת מהוצאה ציבורית – כ-7.7₪ מיליארד והיתר – הוצאה פרטית שמוערכת בחסר משום שאין היא מביאה בחשבון את עלויות הטיפול הבלתי פורמלי. משמע, ערך הזמן שמשקיעות בנות משפחה בטיפול בקרוביהן.
  • ההוצאה הציבורית על סיעוד נמוכה, גם כאשר לוקחים בחשבון כי שיעור הקשישים בישראל נמוך יחסית: כאשר מחלקים את ההוצאה הציבורית לנפש בישראל, לפי חלקם של בני 80 ומעלה באוכלוסייה, עומדת ההוצאה על 0.25% תוצר לנפש מתוקננת. זוהי הוצאה נמוכה ביחס לרוב מדינות מערב אירופה, אך גבוהה יותר ממדינות מזרח אירופה או ארצות הברית.
  • המרכיבים העיקריים של הגירעון הטיפולי בקשישים סיעודיים בקהילה בישראל הינם: קצבאות סיעוד נמוכות, סל שירותים מצומצם, תלות רבה בבני משפחה מטפלים והישענות מערך הטיפול הפורמלי על כוח עבודה זול ובלתי מקצועי, דבר הגורר מחסור קבוע במטפלות/ים. לכך יש להוסיף את ההסתמכות על מטפלות זרות, המובאות לישראל ומועסקות בה בתנאים קשים.
  • התכנית הלאומית לסיעוד שאושרה על ידי ממשלת ישראל בשנת 2018 מתייחסת לחלק מהיבטי הגירעון הטיפולי: היא מגדילה את ההוצאה הציבורית ואת גובה הקצבאות ומקצה משאבים להרחבת שירותים. עם זאת, היא אינה מתמודדת כלל עם המחסור האקוטי במטפלות בית ועם תנאי העבודה והשכר הירודים.
  כתבות ווידאו שחבל לפספס