דעה: שיחות על שיבה – מורן בריר

שיחה עם מורן בריר, אקטיביסטית, יוצרת וידאו ובעלת ניסיון בתכנון פרקטי של שיבת הפליטים הפלסטינים במסגרות שונות.

הרבה אנשים אומרים שאין סיכוי לממש את זכות השיבה – הרי ישראל לא תסכים לקלוט פליטים פלסטינים, והציבור הישראלי מתנגד לכך גם כן. זה נראה כל-כך רחוק, אז מדוע בכל זאת את חושבת שצריך לדבר על הנושא?

שאלה טובה. נכון, זה נראה רחוק. זה לא פשוט. זה שדה מורכב להיות בו ולהתמודד איתו. אבל דבר ראשון – אני לא מוכנה שייקחו לי את המוסר שלי. כלומר, גם אם העמדה המוסרית והפוליטית שלי היא מאוד רחוקה מהמציאות, אני לא מוכנה להתגמש אל מול פשרות שהן מאוד אלימות בעיניי, שהן לא שוויוניות.

אני חושבת שהכיבוש הוא לא רק כיבוש של עם, של אדמה, של משאבים ותרבות, הוא גם כיבוש פנימי – הכיבוש של המוח שלנו. כלומר, מעקמים לנו את היד ומכריחים אותנו לעשות פשרות עם הלב שלנו. לזה אני לא מוכנה.

ומעבר לזה, ברמה היותר רחבה, אני חושבת שברגע שמנערים שם איזה שהוא אבק, או כשממוססים איזו שהיא עננה סביב "השיבה", מילה שהיא נורא מפחידה ולא מדוברת – מגלים שהשד לא כזה נורא.

את מתעסקת בנושא הזה כבר הרבה שנים, ולקחת חלק בקבוצות שהתארגנו על מנת לתכנן את השיבה מבחינה פרקטית. אחתן מהן חיפשה פתרונות לאתגרים שצריך להתמודד איתם בכדי שישובו פליטים פלסטינים ליפו.

נכון. הייתה לנו קבוצת תכנון של שיבה למרחב של יאפא. הרבה מהשטח של תל-אביב היה נחשב פעם יפו, למשל כל האזור של צ'רלס קלור והטיילת, עד שוק הכרמל כמעט, מנשייה, סומייל, באיזור של אבן גבירול, ארלוזורוב, ז'בוטינסקי.

כלומר מדובר באזורים שהם מיושבים כיום בחלקם על ידי יהודים. איך התמודדתם עם זה?

מצאנו לכך כל מני פתרונות. לדוגמא, אפשר לבנות שכונות חדשות באזורים לא מיושבים. נגיד על השטח שהוא כיום פארק צ'רלס קלור. אני לא אומרת שבהכרח צריך להרוס את הפארק, אלא שאם חושבים על כל המרחב ועל כל הזכויות של מי שגר בו וגורש ממנו, אז אפשר לעשות ויתורים. אולי נוותר על פארק אחד, ואולי לא.

אפשר גם לבנות לגובה. ניתן לשחרר את התמ"א 38 בתל אביב. למה בגבעת עמל אפשר להרוס ולבנות מגדלים ובאיזורים אחרים לא? אני לא חושבת שצריך לגרש אנשים מביתם, אני נגד הגירוש בגבעת עמל, אני אומרת שאנחנו רואות ורואים בתל אביב שבונים לגובה ושאפשר להמשיך את זה. אפשר להסתכל על המרחב באופנים חדשים, צריך רצון ויצירתיות.

זה אמנם לא נוח לי שיהיו עוד מגדלים בתל אביב, או שלא יהיה את צ'ארלס קלור, אבל זה גם לא נוח לי שגורשו מכאן אנשים ושהם לא מורשים לחזור עד היום. כלומר, עם כל הכבוד לנוחות הזאת, לדעתי אני צריכה לוותר עליה למען הצדק לפליטים.

איך החוויה של לתכנן את השיבה בקבוצה משותפת של ישראלים ופלסטינים השפיעה עלייך באופן אישי?

אני חושבת שזה אפשר לי להשיל מעליי מרכיבים בזהות שלי שכבר לא הייתי מעוניינת בהם, ושכבר לא הזדהיתי איתם.

כמו מה?

הזהות של להיות כובשת, שגדלתי לתוכה. גדלתי בחינוך ממלכתי רגיל, חילוני, בתל אביב, כלומר בחברה שאפשר אפילו לומר שהיא ליברלית או פתוחה, אבל בהקשר של השיבה והפלסטינים החינוך שלי היה "רגיל" ומיינסטרים. אני מאמינה שרובנו גדלנו בצורה מאוד דומה – חונכו להאמין שהארץ הזאת שלנו, שהמדינה הזאת שלנו, שהייתה מלחמה שבה ניצחנו, ושיש לנו זכות בלעדית והיסטורית על הארץ בתור העם היהודי.

אני גדלתי לתוך הדברים האלו ואני מרגישה שהם הוטמעו בי. תהליך הפירוק וההשלה מהם, תהליך של 'למידה הפוכה', או unlearning באנגלית, לא קורה ביום אחד. עבורי לשבת ולתכנן את השיבה היה חלק משמעותי מהתהליך הזה.

את לא מפחדת מכך שלאחר שיבת הפליטים, הריבונות על המרחב תתחלק בין יהודים לבין פלסטינים? איך תוכלי לשמור על המעמד והזכויות שלך כיהודייה במצב כזה?

כמו שאני דואגת לזכויות שלי כאישה. אני אאבק. אם צריך אני אאבק. כמו שאתיופים, דיור ציבורי, ונכים נאבקים, כך גם אני אעשה. אבל לא בטוח שאצטרך להיאבק – אם נחיה בחברת שוויונית – ליהודים יהיו זכויות כמו שיהיו לפלסטינים, למוסלמים, לדרוזים, לפליטים וכן הלאה.

ברגע שמכוננים חברה עם מנגנונים שוויוניים וצודקים, אז אין מה לדאוג לזכויות של מיעוט כזה או אחר. אם אנחנו מוותרות על עריצות הרוב, על "הרוב קובע" הזה, ומסתכלות על כל מי שחי במרחב – לא משנה אם הוא רוב או לא רוב, אז לא צריך לעשות פעולה מיוחדת להגנה על זכויות היהודים.

את מרגישה שיש לך פרטנרים פלסטינים לחזון הזה?

בהחלט. רוב קבוצות תכנון השיבה כללו גם יהודים וגם פלסטינים ביחד. כלומר, פלסטיניות מ-48 וגם פלסטיניות מהגדה.

ברמה האסטרטגית – היות והשיבה מאד קשה לעיכול עבור מרבית הציבור הישראלי, האם לא עדיף שהשמאל יתמקד בעת הזו בנושאים כמו סיום השליטה הצבאית בגדה המערבית, שוויון בין פלסטינים ליהודים אזרחי המדינה או הסרת הסגר מעל עזה?

דבר ראשון, אני חושבת שזה לא או זה או זה, אלא שצריך גם וגם. המצב בקונפליקט מורכב מאד, וצריך לתת מענה לכל הסוגיות הללו ועוד.

דבר שני, צריך לדבר על השיבה כי אנחנו בקושי עושות את זה. אין בכלל שיח על השיבה – בטח שלא בדרגים הפוליטיים, אבל גם לא ברמת החברה האזרחית, בארגוני זכויות אדם, ארגוני השמאל, וכן הלאה.

אנחנו חייבים את השיח הזה כי זו הסוגיה הכי בסיסית והכי עקרונית שהפלסטינים דורשים. הצעדות שהיו עכשיו בעזה נקראו "צעדות השיבה", הדרישה הכי בסיסית שלהם היא לשוב. מבחינתם – זה הסכסוך, זאת הבעיה – שהם גורשו ונמנעה שיבתם. אנחנו חייבות בתור ישראליות ויהודיות לתת לזה מענה.

מלבד האקטיביזם שלך בנושא שיבת הפליטים, את גם פעילה פמיניסטית. האם את רואה חיבור בין שני הדברים?

שאלה מעניינת. אני חושבת שתכנון שיבה זה מעשה מאוד פמיניסטי, כן. בראש ובראשונה משום שהוא מסתכל על הצדק והשוויון של כל אדם ואישה באשר היא. אני מכירה בדיכוי על כל גווניו ולא מעמידה את עצמי בהזדהות עם "הקבוצה שלי", עם הלאום היהודי, או עם הישראליות בראש ובראשונה.

ההזדהות שלי עם הישראליות או עם היהדות לא נמצאת לפני ההזדהות שלי עם פלסטינים ופלסטיניות, זה מה שעומד לנגד עיניי ובמובן הזה זה פמיניסטי.

כי גם בפמיניזם את קודם כל מזדהה עם הדיכוי של נשים באשר הן – לפני השייכות הלאומית שלך.

בדיוק. לפני הגזע, הלאום, וכן הלאה. סיבה נוספת שזה פמיניסטי היא בגלל הכוח שגלום בדמיון – לדמיין זה אקט מאד פוליטי. אמנם אני בצד הפריוולגי, אבל אני מרגישה שגם הדמיון שלי מוחזק בשבי בישראל. דיברנו על זה קצת בהקשר של 'כיבוש המוח'.

הפעולה הזאת של לדמיין מציאות אחרת, זו בעצם דרך להגיד – אוקיי, אתם רוצים לחיות על החרב, אתם רוצים להיות כובשים, אתם רוצים להחזיק את הריבונות הבלעדית שלכם בכוח ובאלימות ולמשטר את כל האזרחים שלכם – בסדר, אבל הדמיון שלי הוא חופשי ואני אעשה איתו מה שבא לי.

אני אתכנן איתו שיבה, ואני אתכנן מציאות אחרת שיוונית של יהודיות ופלסטיניות במרחב הזה, באופן צודק, עם כל האתגרים. הדמיון של מציאות אחרת הוא פמיניסטי מפני שהוא משוחרר מכבלי הדיכוי במובן מאד פנימי.