יום שישי   18-09-2020
עדכון חדשות |

: הפיל הזה – מחשבות במהלך המשט לעזה

מדינה נכתב על ידי

אני רחוקה מהמדינה כרגע. אני נמצאת בוארברג שבשוודיה. מקום יפה, שקט ורגוע. מקום של ים, של טבע ירוק, ושל אנשים שלווים ונחמדים. רחובות נקיים, בתי עץ יפים, פארקים ונוף קולי רומנטי של קריאות השחפים, פעמוני הכנסיות וצחוקם של ילדים רבים המשחקים בחוץ משחקים "של פעם" (כך לפחות אצלנו, כמה ילדים עוד משחקים בכלל בחוץ?). לקראת ערב פעילים מקומיים מגישים לנו ארוחת ערב שוודית עם הרבה אקואיוויט, המשקה הלאומי החביב. האווירה נינוחה ונעימה. די חם (ממש חם לפני קני מידה מקומיים) ועדיין מואר. השמש שוקעת רק לקראת השעה 11 בלילה. וזורחת מוקדם.

אין קונטרסט גדול יותר עם החדשות המזעזעות המגיעות מעזה. ולא פחות קשה לשמוע ששוב עצרו פעילים פוליטיים, ביפו, בחיפה, בבאר שבע ובקלנסואה. אני מקבלת עדכונים מחברים עזתיים שמספרים לי על הפגזה. כאן כל כך רגוע, כל כך שקט.
על ספינות המשט לעזה – "אל עודה" (השיבה) הספינה הגדולה, "חוריאה" (חירות) הספינה הבינונית, ו"המייראד" הקטנה – מתנהלות שיחות פוליטיות בלי סוף, במרחב שיח פתוח, מקבל ומכיל. ספינת המפרשים "פלסטין" תצטרף רק מחר.
אנשים דעתניים, עם מוטיבציה גדולה שרוצים גם לשמוע, פשוט להקשיב ולשאול שאלות, להאזין, ללמוד ולהבין.
אנחנו מדברים הרבה, גם תוך כדי ביצוע עבודות ההכנה הרבות שיש לבצע לקראת המסע הגדול לעזה. אני מנסה לענות על השאלה המטרידה הזאת – למה יש כל כך מעט פעילי שלום ישראלים ולמה קשה ומורכב כל כך.

יהודית אילני, כתבת הטלוויזיה החברתית על סיפון הספינה אל-עאודה במהלך המשט לעזה (17/5/2018)

המשפט "אנחנו רוצות שלום אבל אנחנו לא פוליטיות" נשמע רבות בקרב פעילות ופעילי שלום בישראל, במיוחד מצדן של פעילות הארגון "נשים עושות שלום" וארגונים דומים. גם בקרב פוליטיקאים, בפרט ממפלגות כגון מר"צ והמחנה הציוני נשמעות מילים דומות. כל כך רוצים שלום. באמת, כל כך רוצות שלום. השאלה היא כמובן מה מוכנים לשלם בתמורה לאותו שלום. וכאשר אותם פוליטיקאים ממש למחרת מדברים על "הבעיה הדמוגרפית" ש"אמורה להטריד אותנו ולהדיר שינה מעיננו" ברור שמדובר בעוד גרסה גזענית של "אנחנו כאן והם שם". "או אנחנו רוצים שלום בעיקר על מנת שיפסיקו להפריע לנו. אנחנו הבעלים כאן ותסתפקו במה שאנחנו מוכנים לתרום לכם".

אך על מנת באמת לעשות שלום, יש לדבר בכנות על הנכבה ועל מנת לעשות שלום יש גם לדבר על עזה, על מזרח ירושלים, על חברון ועל הגולן, על סוסיא והכפרים הקטנים בצפון הגדה. ועל פירוק ההתנחלויות והפסקת ניצול משאבי הטבע הפלסטינים. ויש לדבר על אופייה של המדינה, שרק מנסה להיראות כמדינה דמוקרטית. והיא לא כזאת – זאת אומרת על זכויותיהם של כל האזרחים, ולא רק על זכויותיהם של בעלי הפריווילגיות.
זה לא רק עניין של כל אותם חוקים לאומניים וגזעניים שנחקקו ושל פינוי כפרים שלמים על מנת לייסד במקומם ישובים ליהודים בלבד (ורצוי דתיים ולבנים). וזה לא רק עניין של הנישול המתמשך ושל הדיכוי התרבותי, כי את האפרטהייד יש לפרק מהיסוד.
אז כולם מדברות על שלום, אבל לא מדברות על העניין המרכזי – על הפיל הזה במרכז הסלון – על זכות השיבה. על זכויות הפלסטינים לא רק במדינה ובשטחים הכבושים, אלא גם על זכויותיהם של הפלסטינים בפזורה וזכויותיהם לרכוש שנשדד מהם לא רק ב-1967 אלא גם ב-1948. יש לדבר על וויתור על סמלי הציונות, על מנת להקים מדינה, שהיא באמת לכל אזרחיה, כי לא ניתן ליצור שלום כאשר אנחנו עם חופשי בארצם.
ובינתיים המצב מחמיר ומחריף. ומדהים איך שהמדינה מצליחה לסלף את העובדות הבסיסיות ביותר. הפלסטינים הכריזו על מאבק בלתי אלים בעזה, כתבו מצע המבוסס על הרעיונות של מנדלה, גנדי ומרטין לותר קינג. יצרו קואליציה של כל מיני ארגונים התומכים בהפגנות המוניות ובלתי אלימות. המצע פורסם בכל המדיה.

פעילים מעזה עושים עבודה מדהימה וכן, חמאס גם לוקחים חלק לצד ארגונים אחרים רבים. ובניגוד למה שגופי המדינה אומרים, חמאס אינו מוביל. אך עוד לפני ההפגנה הראשונה הפיצו רשויות הצבא את מדיניותם החדשה-ישנה של שימוש בירי חי על ידי צלפים כנגד אותם מפגינים לא חמושים ולא אלימים. ירי חי על מפגינים שלא מהווים כל סכנה לאיש. מותר להפגין. מותר להתנגד לסגר הבלתי הומני החונק, שהפך את אוכלוסיית עזה בת שתי מיליון תושביה לאסירים החיים בחנק ועוני בלתי נסבלים.

עוד לפני שהמפגין הראשון צעד את הצעד הראשון, המדינה כבר הכריזה על כוונותיה לירות ירי חי על מפגינים בלתי חמושים.
חייל המבצע פעולה מסוג זה מבצע עבירה, כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, שחובה לסרב לה. מדובר במדיניות בלתי חוקית ולא בחייל בודד "שמתפרע". שימוש בירי מסיבי על אוכלוסייה אזרחית לא חמושה מהווה גם עבירה חמורה על פי הדין הבינלאומי.
פשע הסגר מוביל לפשעים אחרים ואת שרשרת הפשעים יש לקרוע. ואת הפיל יש להוציא מהסלון כי הגיע הזמן.
מחר המשט ממשיך את דרכו לדנמרק, עוד נמל מסע בדרך לעזה. בכל נמל אנו נפגשים עם פעילים, עם פוליטיקאים וגם עם פליטים פלסטינים, חלקם במקור מעזה. אנחנו מקבלים ברכות מעזה, הזמנה לבוא לקפה כאשר נגיע. אם נגיע…

 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו 4 תגובות באתר

  1. סלומון 19 במאי, 2018  בשעה 8:18

    אתם לא מחפשים שלום. אתם מחפשים פרסום. אתם חבורה של תמהונים שונאי ישראל או ילדים של ניצולי שואה שפוחדים שיקרה לכם מה שקרה להוריכם. אתם לא צריכים לדאוג כי זה לא יקרה שוב. אנו מדינה חזקה ולא יקום מישהו שיוכל לנו. לא עכשיו ולא בעתיד. אהיו רגועים. אבל לדעתי צריכים להעמיד אנשים כמוכם לדין על בגידה בעמכם ולהכניסכם מאחורי סורג ובריח למשך כל ימי חייכם או לבטל לכם את האזרחות הישראלית ולזרוק אותכם מעבר לגדר בכיוון עזה. מבטיח לכם שאף אחד מיכם לא ישרוד. שם כבר יטפלו בכם.

  2. יעני פוליטית 19 במאי, 2018  בשעה 23:29

    תנועה שלא מוכנה לדבר על החזרת שטחים (כולם כולל הגולן ומזרח ירושלים) ועל הנכבה וזכות השיבה היא לא באמת תנועת שלום. אין לי כל ספר שחברות אבות רוצות שלום. אבל בתמורה לשלום יש לעשות כמה דברים. אתן אפילו לא מוכנות לדבר על כך.
    או לדבר על הסירוב לשרת… הרשימה גדולה. לעניות דעתי של יענו שלום גורמות אולי יותר נזק לתהליך מאשר סרבני שלום מוצהרים.

  3. פלורליסטית 20 במאי, 2018  בשעה 6:35

    תגובה לאילנית ולמגיבה "יעני פוליטית"
    נשים עושות שלום היא תנועה פוליטית – היא הוקמה כדי להשפיע על סוגיה פוליטית.
    יש לכן הזדמנות לצאת מתבניות שמרניות של הגדרת – מהי מעורבות פוליטית בישראל.
    גם אם תחליטו שהאג'נדה הפוליטית של נשים עושות שלום אינה לרוחכן, יש מקום לכבד תנועה המונה למעלה מ 40,000 נשים פרגמטיסטיות הפועלת לשינוי, כשם שאנחנו בוודאי מכבדות את הפעילות שלכן אף שהיא טרם נשאה פירות וטרם נחתם הסכם מדיני עם הפלסטינים.

    אם לוקחים כדוגמה את נושא הצמחונות בישראל ישנם שני זרמים עיקריים
    יש את מי שמשתמשים בהסברה רכה ומקדמים את "ימי שני ללא בשר" ויש את הלוחמניים שהם מעט אגרסיבים יותר.
    אלה גם אלה אקטיביסטים.
    אלה גם אלה משפיעים על קהלים שונים ומעלים את הנושא לשיח ציבורי.
    שתי הקבוצות משלימות זו את זו ומשפיעות במרחב הציבורי, גם אם אינן מסכימות זו לדרכי פעולת זו.
    ויש מקום לשתיהן כי שתיהן חשובות כל אחת משפיעה ומקדמת את אותה מטרה בסופו של דבר.
    ימי שני ללא בשר אולי לא הפכה אנשים לצמחוניים אבל בהחלט השפיעה על מאסות של אנשים להוריד אכילת בשר באחוזים משמעותיים ויתכן שגם יצרה תהליך למעבר לצמחונות בטווח הארוך.

    כך גם במקרה הזה, במקום לתקוף את מי שפועל לאותה מטרה ומגיע לקהלים חדשים, נסו להתנהל ליד מבלי לתקוף, אתן לא חייבות לפרגן אם זה קשה, אבל גם אין חובה לתקוף את מי שפועל להגיע למטרות דומות קרובות לשלכן גם אם אינכן מבינות את הדרך בה הוא פועל ו/או מסכימות איתה.

    וקצת הסבר על התנועה
    התנועה דורשת הסכם מדיני (לא הסדר אלא הסכם) אך אינה מגבילה את הפתרון לפתרון מסוים, או טוענת שישנו רק פתרון אחד אפשרי חד-צדדי הידוע מראש למישהו.
    התנועה טוענת שיש חובה לשבת, לדבר כדי להגיע להסכמות באשר לאופי הפתרון.
    התנועה מכירה בממשלת ישראל כגורם האחראי, ופונה אליה בדרישה למציאת פתרון, וזאת מבלי להכתיב את פרטיו מראש.

  4. ברוריה 8 ביוני, 2018  בשעה 10:46

    עטרה, מה עם החלטות 242,338 ו-194 של האו״ם? הן לא מעניינות אתכן?

  כתבות ווידאו שחבל לפספס