המפגש בצוותא ב-10/5/18, מייצג באופן מרתק את המאבק של השמאל הציוני להחזיק חזק בפריווילגיית היתר היהודית במרחב. מוסכם על רוב המשתתפים כי הפגנות אינן רלוונטיות, שותפות אמתית עם פלסטינים נדחית על הסף ונדמה שאינה רלוונטית בכלל, עיסוק בגנרל או דמות צבאית בכירה שתעמוד בראש מתקבלת בהבנה, כאילו צעד זה לא נכשל עשרות פעמים בעבר ומהווה לכשעצמו ניגוד עם הצורך להיות שמאל.
הפרסום לקראת הדיון בנושא התמודדות עם פסקת ההתגברות היה משכנע: "דיון על ארבע הצעות מאבק שעלו בהתייעצויות – והחלטות סופיות למאבק! פותחים: ח"כ ציפי לבני, בעבר שרת המשפטים ושרת החוץ; ח"כ עמיר פרץ, בעבר שר הביטחון ושר הגנת הסביבה; ח"כ מוסי רז, בעבר יו"ר פורום ארגוני השלום; ואופיר פינס, בעבר שר הפנים ושר המדע".
יום חמישי 10 במאי, אולם צוותא בת"א – מקום ההתכנסות. בכניסה לאולם ישבה אישה שרשמה פרטים אישיים מהאנשים המעוניינים להיכנס, בוחנת מה עיסוקך ולמה בעצם הגעת. בשולחן הסמוך אליה ישבו מספר גברים לבני שיער שיתכן מאוד ולקחו חלק במנגנוני מפא"י השונים ומגלגלים נוסטלגיה קיבוצית. עובד של צוותא הסתובב עם עגלת קניות ישנה והמוכר של המזנון ספר כסף בפיהוק. האולם עצמו ריק לחלוטין ותנועת האנשים איטית, הדיון היה צריך להתחיל עשרים דקות קודם. הנה המנחה קורא לאנשים להיכנס.
"רק בשורה הראשונה לשבת" מבקש המנחה. לנוכח התפזרות האנשים בחלל הוא שחרר מעט "בסדר, מקסימום אפשר גם שורה שנייה". ההודעה הראשונה הייתה שציפי לבני ביטלה את הגעתה, זה לא ממש הצליח לזעזע את 17 הנוכחים שהגיעו וגילם הממוצע 70. על הבמה עצמה ישבו נפתלי רז שהנחה את המפגש, ח"כ מוסי רז וח"כ לשעבר אופיר פינס.
אופיר פינס החל את הדיון כשהוא תוקף את איילת שקד והצעדים הדורסניים שהיא עושה נגד בית המשפט העליון והדמוקרטיה. בשלב מסוים הוא "הקצין" את דעותיו וקרא למרי אזרחי, לא מרד הוא מבהיר ולא נגד הצבא או המדינה. אנחנו ציונים קודם כל, הוא מדגיש למקרה שמישהו התבלבל. קהל המבוגרים הופך לחלק פעיל בשיחה – הצעות נוספות למאבק מוצעות, נדמה שהאווירה מתלהטת אבל אז ח"כ מוסי רז מחליט להרגיע את העניינים "בקושי 20 אנשים הבאנו לצוותא, אז מרי אזרחי?" הקהל נרגע מעט, אבל מוסי לא רוצה לאבד את האנשים ומציע דרך חלופית ופרודוקטיבית יותר, להתמקד באחת המפלגות בקואליציה: "לא נשב על הכביש או נחסום כבישים, אולי הפגנה מול הבית של כחלון". מאיפה הוא? שואל אחד המשתתפים. "מחיפה" עונה מישהו אחר. "אז אולי נגיע לאייל ברקוביץ' והוא ישפיע עליו?". הצעה להדפסת שלטים עליהם הכיתוב 'רק לא ימין קיצוני' ופריסה בצמתים מרכזיים זוכה לתמיכה, גם מרי של מיסים, כבר הבהרנו שלא נפעל חלילה נגד המדינה או הצבא.
הדיון מתגלגל בשלב מסוים לנושאים מדיניים והצורך להגדיל את "המחנה" עולה. שמה של הרשימה המשותפת מוזכר ואפשרות של חיבור נדחית במהרה "הם מסוכסכים בינם ובין עצמם ואי אפשר לעשות איתם כלום ביחד" פוסק אחד המשתתפים ופוסל על הסף שותפות עם הפלסטינים. אולי הפלסטינים הישראלים שפחות מעורבים פוליטית שואל אחר, נדמה שהרעיון הזה מתקבל יותר על הדעת בקרב המשתתפים. פלסטיני א-פוליטי זה תמיד הרבה פחות מאיים בכל זאת. הצורך בגנרל שיוביל את המחנה עולה, נדמה שיש הסכמה. פתרון שתי המדינות מוזכר שוב ושוב, מבלי חלילה להתייחס לזכות השיבה.
נדמה שהשיח הפוליטי של האופוזיציה הזאת נתקע איפשהו בשנות ה90'. המפגש הזה מייצג באופן מרתק את המאבק של השמאל הציוני להחזיק חזק בפריווילגיית היתר היהודית במרחב. מוסכם על רוב האנשים כי הפגנות אינן רלוונטיות, שותפות אמתית עם פלסטינים נדחית על הסף ונדמה שאינה רלוונטית בכלל, עיסוק בגנרל או דמות צבאית בכירה שתעמוד בראש מתקבלת בהבנה, כאילו צעד זה לא נכשל עשרות פעמים בעבר ומהווה לכשעצמו ניגוד עם הצורך להיות שמאל. דיון אמתי ומורכב על מהות הדמוקרטיה הישראלית שביד אחת מציגה בית משפט וזכויות ליהודים, וביד השנייה שוללת זכויות ומשליטה שלטון צבאי על מיליוני פלסטינים עשרות שנים איננו מתקיים בכלל. שאלות מהותיות על האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל עד היום כלל אינן עולות, נדמה שהמשתתפים מכירים בכך שעד היום התנהלה כאן באמת מדינה דמוקרטית, והנה הגיע הימין הקיצוני שמפר את הכללים ומחריב אותה לחלוטין.
המאבק נגד פסקת ההתגברות הוא לא מאבק למען הדמוקרטיה, אלא מאבק לשימור 'מראית העין' של הדמוקרטיה הישראלית. מדינה השוללת זכויות בסיסיות ממיליוני הפלסטינים החיים תחת שליטתה למעלה מ-50 שנה איננה דמוקרטית, מדינה המפקיעה אדמות מ-לא יהודים כדי להקים ישוב יהודי במקום איננה דמוקרטית. מדינה השוללת חופש תנועה, ביטוי, הפגנה ועוד ממיליוני אנשים איננה דמוקרטית. הגיע הזמן למאבק אמתי למען הדמוקרטיה, השלב הראשון שלו יהיה להכיר בכך שעד היום מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה.
הוספת תגובה לכתבה