דיווח: למה חינוך ובריאות לא מקבלים עדיפות בתקציב?

ערב פתיחת הדיון בכנסת על הצעת תקציב המדינה לשנים 2018-2017, מפרסם מרכז אדוה את הערותיו להצעה.

מזה כשני עשורים משקיעה המדינה סכומי עתק בפיתוח תשתיות התחבורה:
זה התחיל עם פרויקט כביש 6, נמשך עם שתי תכניות חומש – 2010-2006 ו-2016-2011 וזה יימשך עם תכנית חומש שלישית, בשנים 2021-2017. הממשלה ייעדה ומייעדת לשלוש תכניות אלה עשרות מיליארדי שקלים. הדבר בא לידי ביטוי חלקי בגידול של תקציב הפיתוח של משרד התחבורה (סעיף 79): 2011 – 8.6 מיליארד ₪ ; 2012 – 8.1 מיליארד ₪ ; 2013 – 11.8 מיליארד ₪ ; 2014 – 11.8 מיליארד  ₪;  2015 – 14.9 מיליארד ₪; 2016 – 15.1 מיליארד ₪; ו-2017 – 17.5 מיליארד ₪. בשנים אלה היה תקציב פיתוח התחבורה החמישי בגודלו, לאחר הביטחון, החינוך, הבריאות וההשתתפות הממשלתית בקצבאות הביטוח הלאומי. ההשקעה בתשתיות תחבורה נתפסת בדרך כלל כטובה וכדאית: פוליטיקאים נוהגים להבטיח שהיא תאיץ את הצמיחה ותקרב את הפריפריה למרכז. אלא שהדעות על כך חלוקות. לעומת זאת, על תרומתן של מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה הדעות חלוקות פחות. מדוע, אם כן, מעדיפה הממשלה את תשתיות התחבורה על פני מערכת החינוך, כאשר שיעור הזכאות לתעודת בגרות עדיין קרוב למחצית בלבד?
התשובה שנותנת הממשלה היא שתקציב החינוך גדל גם הוא, מכ-37 מיליארד ₪ ב-2011 לכ-48 מיליארד ₪ ב-2015. אלא שבדיקת נתוני התקציב לשנים אלה מעלה, כי התוספות התקציביות לא ניתנו במסגרת פרויקט לאומי לשדרוג מערכת החינוך, כדוגמת 3 תכניות חומש בתחבורה, אלא כתגובה מתחייבת מן הגידול הטבעי באוכלוסיית התלמידים – בשנים 2015-2011 הוקצו לכך כ-2.2 מיליארד ₪; ומהעלאת שכר המורות – בשנים 2015-2011 הוקצו לכך כ-6.7 מיליארד ₪. הגידול בתקציב החינוך משקף גם כ-2.7 מיליארד ₪ שהוקצו לרפורמות – אלא שרפורמות אלה לא היו חלק מתכנית ארוכת טווח לשיפור כולל של המערכת, אלא גחמות נקודתיות של שרי חינוך מתחלפים.

למסמך המלא של מרכז אדוה

התרשים שמצ"ב מעלה כי בעוד שתקציב החינוך גדל בצמוד לתמ"ג, תקציב תשתיות התחבורה גדל הרבה יותר: