אתמול, יום רביעי ה-27 ביולי, נערך בכנסת כנס ראשון מסוגו, ביוזמתן/ם של חברי וחברות הכנסת איימן אודה, קסניה סבטלובה, מיכל רוזין ודב חנין.
בכנס ביקשו לשאול מה באמת קורה בשטחי C בגדה המערבית. בתיאור האירוע העלו חברי וחברות הכנסת את השאלה "האם מאחורי ההתעמרות בתושבים הפלסטינים ישנם שיקולי ביטחון כפי שטוענים בממשלה? או מדיניות ברורה שמטרה אחרת עומדת מאחוריה?" והתייחסו למדיניות "הריסות בתים, מניעת גישה למים, סגירת שטחים לאימונים צבאיים, פגיעה במקורות פרנסה". את הכנס פתח ח"כ דב חנין והבהיר כי "מטרת הכנס הזה היא לעסוק בדרמה הגדולה של שטחי סי, שהם מרבית שטחי הגדה המערבית. […] מדובר על מצוקה אנושית, על קהילות שסובלות שוב ושוב מחורבן ומהרס, על פגיעה במיכלי מים ובלוחות סולאריים. כל המהלכים האלה לא קורים בטעות. אם מצרפים את כל הפרטים הדרמטיים שנפרשים בפנינו, מתגלה מדיניות מגובשת שמטרתה לשנות את הסטטוס-קוו הפוליטי, לגרום לאוכלוסייה הפלסטינית לעזוב את השטחים בהם הם חיים, ולספח חלק משטחי סי לישראל – ובכך למנוע פתרון של שתי מדינות. לכן, זו לא רק שאלה של זכויות אדם, אלא שאלה פוליטית מן המדרגה הראשונה". בכנס נכחו נציגים מטעם האיחוד האירופי, האו"ם, וארגוני זכויות אדם, והוצגו נתונים חדשים על מציאות החיים בשטחי C, וכן נתונים מעודכנים על העלייה המשמעותית בשיעור הריסות הבתים הפלסטינים.
אך הפעם, בשונה מהפורמט הרגיל שבו מנסים לנהל דיון על מציאות הכיבוש במנותק מחייהם ועדותיהם של הפלסטינים, גם ניתנה הבמה לאנשים העומדים במרכז הסוגייה אשר לא זוכים להשמיע את קולם ולהשפיע – פלסטינים תושבי הגדה המערבית.
פלסטינים תושבי הגדה המערבית הם אלו המבינים מהו כיבוש במלוא מובן המילה, אלו החיים את המציאות ששמה שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית, ואלו אשר מכירים יותר מכל אדם את השפעת הכיבוש על חייהם שלהם. אם ברצוננו לשמוע ממומחים בנושא הכיבוש, הרי ישנה אוכלוסיה שלמה שיכולה לספר את סיפורה, ולהבהיר לנו כיבוש מהו. אך כידוע לכולנו, פלסטינים תושבי הגדה המערבית הם גם אלו שלא ניתנת להם הזכות להשמיע את קולם כחלק מה"דמוקרטיה" הישראלית, ואין להם יכולת להשפיע על ההחלטות המתקבלות המגדירות ומעצבות את אותו הכיבוש שמגדיר את המציאות היומיומית שלהם.
חלק מן העדויות האישיות נשלחו על ידי דוברת ח"כ דב חנין, ומובאות כאן על מנת לספק עוד במה לקולות החשובים הללו. עוד בכנס דיברו נציגי הקהילה הבינלאומית ונציגי ארגוני זכויות אדם, וניתן לצפות בדברים בהקלטה של הכנס ששודרה בעמוד הפייסבוק של ח"כ דב חנין.
ריזק אבו נאצר, יו״ר ארגון החקלאים באזור סלפית, סיפר על הסטנדרטים הכפולים של המדיניות בשטחים, וכיצד אלו ברורים לתושבים הפלסטינים בגדה. "אני מגיע מדיר איסתיא, מדרום לשכם. זהו אזור בו יש 17 מאגרי מים טבעיים, ומפורסם בזכות הגידולים החקלאיים והפרדסים שלו. בשנת 1982 הגדירה ישראל חלק גדול מהשטח באזור כ-׳שמורת טבע׳, עליו אסור לבנות. מיד לאחר מכן, הקימה ישראל – ממש באותו שטח – לא פחות משבע התנחלויות חדשות. אחת ההתנחלויות, קרני שומרון, הוקמה בתחילה בנימוקי ׳ביטחון׳, אולם במהרה התברר שהסיבות היו פוליטיות. ממספר מועט של תושבים, היישוב צמח לאלפי בתים, בהם חיים כיום עשרות אלפי מתנחלים".
ביאן טביב, מהכפר עזבת טביב שליד קלקיליה, ופעיל בקבוצה הפלסטינית של לוחמים לשלום דיבר על שאיפתו לשלום, ועל התחושה שמנגד מעט ישראלים תומכים בשלום. הוא סיפר כי נולד "לתוך הכיבוש. אני כמעט בן 50, וגילי כמעט כגילו של הכיבוש. נפצעתי מידי חיילים כשהייתי בן 10, ואחי – שהיה בן 9 – נהרג. אנחנו לא רוצים להוריש לבנים ולבנות שלנו את המציאות הזו. אנחנו מאמינים בפתרון אחר, בפתרון של שלום, ורוצים לפעול למענו. בעוד הכיבוש מעמיק, הרי שכוחות השלום בצד הישראלי – הולכים ומתמעטים. כשיזמנו הפגנה בלתי-אלימה בכפר, נגד כביש למתנחלים שנסלל על אדמותינו, הגיעו 50 פלסטינים ו-20 פעילי שלום ישראלים. הצבא הגיב בגז מדמיע ובירי כדורי מתכת מצופים גומי. גם המפגינים הפלסטינים וגם המפגינים הישראלים נפגעו ונעצרו".
קסב שעוב, מהכפר רמאדין דיבר על המצב המיוחד בו מצוים תושבי כפרו וסיפר כי הוא ותושבי הכפר גרים "בין ההתנחלות אלפי מנשה לבין הקו הירוק. הבעיות שלנו התחילו לפני עשר שנים, כשהוקמה גדר ההפרדה. בכל פעם שאני נכנס או יוצא מהכפר שלי, אני מרגיש כאילו אני נמצא במעבר גבול בשדה תעופה, עם בדיקות פולשניות. לפעמים, כשהילדים שלנו הולכים לבית הספר בבוקר – הם נאלצים להמתין שעות במחסום, לעמוד בשמש, והתיקים שלהם נבדקים. נאלצנו להקים בית ספר באוהלים, בתוך הכפר, ושיעור הנשירה הוא גדול. הבת שלי היא בת 9 וסובלת מהשפלות של חיילים במחסום, ולכן – אני בכלל לא שולח אותה לבית הספר. המטרה של החיילים היא אחת: שאני אעזוב את המקום הזה. לכל הבתים בכפר יש או צווי הריסה או צווי הפסקת עבודה. כשיש לנו שמחות בכפר, למשל – חתונות, אין אפשרות לקרובי משפחה שלנו ממקומות אחרים בגדה להגיע אלינו כדי לחגוג. היו תקופות שהחיילים היו שוקלים כמה עגבניות או כמה עופות אנחנו מעבירים במחסום, מודיעים לנו שאנחנו מעבירים יותר מדי מזון, ואז מחרימים ומשליכים לפח".
סמי צאדק, ראש הכפר עקבה בגדה המערבית סיפר את סיפורו, ודיבר על פעילותו בדרכי שלום אל מול מדיניות אלימה. ״אני נכה, ונפגעתי מכדורי חיילים בשנת 1971, כשהייתי בן 16. מאז החלטתי לפעול למען שלום, כדי להיטיב את החיים בארץ. אני לא רוצה שאף אחד, לא יהודי ולא פלסטיני, לא יימצא עצמו יושב בכיסא גלגלים כמוני. למרות שפנינו לשלום, 95% מהבתים בכפר מאוימים בהריסה. חלק גדול מהשירותים שהכפר הזה יכול היה לקבל, דוגמת חשמל ומים, נמנעים מאיתנו. קיבלנו תרומה מארגון יוניס״ף, לשיפור תשתיות המים שלנו, אולם הצבא איים בהריסת התשתיות שנבנו. גם גן הילדים שלנו, מסגד הכפר, ומרפאת הכפר – מאוימים כולם בהריסה״.
אמנם לא נוכל לקרוא לעצמנו דמוקרטיה כל עוד לאוכלוסיה שלמה אין יכולת ממשית להשפיע על עתידה, אך ההשתתפות הפלסטינים תושבי הגדה בכנס אכן היוותה אירוע חשוב והמחישה את הצורך בהשמעת קולות האנשים עליהם משפיעות החלטות המדינה בשטח.
צפו: מהדורת "סדר חברתי" המפרטת על היעדר האפשרות החוקית של פלסטינים לבנות על אדמתם.
הוספת תגובה לכתבה