יום חמישי   21-02-2019
עדכון חדשות |

: עתירה שנייה נגד הסדר גירוש בכפייה

חברה נכתב על ידי

ארגוני זכויות האדם עתרו בשנית נגד הסדר גירוש-בכפייה למדינות שלישיות: "העזיבה מסכנת את חייהם של מבקשי המקלט – כליאתם בלתי חוקתית"
ארגוני זכויות האדם עתרו בשנית נגד ההסדר המאפשר כליאה בלתי מוגבלת ב"סהרונים" למי שיסרב לעזוב למדינה שלישית. הארגונים מבהירים כי לא ניתן לכלוא את המסרבים לעזוב למדינה בה לא יהיו בטוחים, וייאלצו להמשיך ממנה למסע מסוכן. הוגשה גם בקשה לצו ביניים שיקפיא המעבר הראשון ל"סהרונים" הצפוי כבר בתחילת השבוע.

התכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב הגישה ביום חמישי (ה-2.7.2015) עתירה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בקריאה לביטול המדיניות החדשה המאפשרת כליאה של שוהים ב"סהרונים" אם יסרבו לעזוב לרואנדה. העתירה הוגשה בשמם של שני מבקשי מקלט העומדים להיכלא לזמן בלתי מוגבל ב"סהרונים", וכן בשם המוקד לפליטים ולמהגרים, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, קו לעובד, א.ס.ף –ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, ו-ARDC – המרכז לקידום פליטים אפריקאים. עתירה זהה הוגשה בחודש אפריל, אך נמחקה לאחר שביהמ"ש קיבל את טענת המדינה לפיה הייתה מוקדמת מדי מאחר שטרם הוחלט להעביר מי מהעותרים למשמורת.

העתירה החדשה הוגשה לאחר שנמסר למספר שוהים ב"חולות" שתוך 14 יום יועברו למשמורת בגין סירובם לעזוב לרואנדה. בעתירה דורשים עורכי הדין, ענת בן דור ואלעד כהנא מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת ת"א לבטל את ההסדר ולהימנע מכליאתם של אזרחי אריתריאה וסודן בשל סירובם להיות מגורשים ל"מדינה שלישית". לצד העתירה הוגשה בקשה דחופה לצו ביניים המבקש להקפיא את המצב הקיים ולמנוע כליאתם של אלו שיסרבו לעזוב ב "סהרונים" עד להכרעה בעתירה. נציגי משרד הפנים מסרו לחלק מהמוחזקים שכבר הודיעו שהם מסרבים לעזוב כי בתוך 14 יום יעברו ל"סהרונים", כאשר עבור חלקם 14 יום ממועד זה יחלפו בתחילת שבוע הבא.

plitim2.0

בעתירה מציגים עורכי הדין את הבטחות המדינה, לפיהן עם הגעתם של מבקשי המקלט למדינה השלישית תהיה להם אפשרות לשהות בה ולקבל את כל הדרוש לחייהם שם. לעומת זאת, מוצגות העדויות והמידע הנצבר עד כה, המוכיחים פער בלתי נתפס בין ההבטחות לבין המצב בפועל, ומעידים על הסכנה הממשית הצפויה לעוזבים. מהעדויות עולה שאלו שהסכימו לעזוב למדינה שלישית לא הורשו לשהות בה מעבר למספר ימים, ונאלצו לברוח ממנה למדינות אחרות על מנת שלא יגורשו חזרה לארצם; בנסיבות אלה, מוסבר בעתירה, סירובם של מבקשי המקלט ב"חולות" לעזוב הוא מוצדק ועל פי דין, ועל כן לא ניתן לדרוש מהם "לשתף פעולה" עם דרישה זו, ואז לכלוא אותם במשמרות בגין "אי שיתוף פעולה". "הרחקת מבקשי המקלט מסכנת את חייהם, את חירותם וזכויות בסיסיות אחרות", מוסבר בעתירה. "מן הסיבות הללו הגירוש אינו חוקי. במצב דברים זה, סירובו של אדם להיות מגורש למקום בו צפויה לו סכנה אינו מהווה "אי-שיתוף פעולה" אלא עמידה לגיטימית על זכויותיהם".

עורכי הדין מדגישים גם כי ההסדר עצמו חסוי ומעולם לא פורסם; לא ידוע אם קיים בכלל הסכם כתוב ומחייב בין ישראל למדינת היעד, מה ההגנות שהוא מבטיח, מה המעמד שיינתן מכוחו ומהו אופק השהות; לא ידועות גם הבטחות שניתנו לקיום ההתחייבות, ולא ידוע על שום מגנון פיקוח. בעתירה מוצגות דוגמאות להסדרים דומים במדינות אחרות (ע' 31), ועורכי הדין מבהירים כי לא מצאו מקבילה לשיטה הישראלית שמסתירה את מדינת היעד, מסתירה את ההסכם ואת פרטיו ו"דורשת מן האדם שגורלו אמור להיחתם על-פי ההסכם לסמוך בעיניים עצומות אחר הסכם שאינו יודע את תנאיו…עצם היעדרו של הסכם כתוב וגלוי, מעלה חשד כבד בנוגע לתוכנו. הוא מלמד, כשלעצמו, על חוסר רצונה של מדינת היעד להעמיד לביקורת את התחייבויותיה. העדר הפרסום מהווה ראיה לפסול שבגירוש אלפי אנשים למדינה המבקשת להישאר במחשכים".

girush-bekfiya

בעתירה נטען גם נגד הפסול בשימוש במעצר ככלי לסחיטת הסכמה לגירוש, וזאת בניגוד לפסיקה מפורשת ורבת שנים של בית המשפט העליון.

היות והמדיניות חלה רק על מי שלא הגיש בקשת מקלט או שבקשתו נדחתה, עורכי הדין עומדים גם על בעייתיות מערכת המקלט, כאשר עצם האפשרות להגיש בקשות מקלט פרטניות החלה רק לפני כשנתיים ללא כל הכרזה רשמית המיידעת את מבקשי המקלט על כך. עוד מוזכר כי משרד הפנים הכיר רק ב-4 אזרחי אריתראה כפליטים ואף לא באזרח סודן אחד, ומודגש כי עדיין מדובר במי שזכאים להגנות אחרות מכוח הדין הבינלאומי. כמו כן, מוזכר כי עבור מוחזקים ב"חולות", כמעט שבלתי אפשרי לשכור את שירותיו של עורך דין על מנת לערער על ההחלטה בבקשת המקלט או על היעדרה, כאשר מזה כשנה תלויים ועומדים מספר עררים שהגישו אזרחי אריתריאה בנושא, הממתינים עדיין להכרעה. נציגי הארגונים מסכמים ומבהירים כי החשש לפיו העברת מבקשי מקלט למדינה שלישית חושפת אותם לגירוש למדינת מוצאם מגובה בעדויות רבות. בנוסף, חשאיותן של ה"הבנות" יוצרת כר נרחב להפרתן, ללא קשר לתוכנן, וחשש כי ההבנות לא יכובדו. לפיכך, לא ניתן לדרוש מאותם אנשים לעבור למדינה שלישית ולא ניתן גם להחזיקם במעצר בגין "אי שיתוף פעולה" עם דרישה זו.