ביום 24.11.14 פסק בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט ארנון דראל), כי שתי תכניות דיור בירושלים יוחזרו לדיון מחודש בוועדה לדיור לאומי, על מנת שזו תפעיל כדין את סמכויותיה בעניין יעוד קרקע בתכנית לדיור בר השגה – דיור להשכרה במחיר מופחת לזכאים.
בשנת 2012 הוגשו העתירות על ידי כמה מארגוני הקואליציה לדיור בר השגה (במקום, האגודה לזכויות האזרח, האגודה לצדק חלוקתי ואיתך מעכי) נגד הוועדה לדיור לאומי במחוז ירושלים. הוועדה הוקמה מכוח חוק הוד"לים (חוק הליכי תכנון ובניה להאצת הבנייה למגורים) והיא מוסמכת לקדם בהליך מהיר תכניות לשכונות מגורים של מעל 200 יח"ד בקרקע ציבורית. בעתירה נטען, כי בתוכניות להרחבת שכונת מלחה בירושלים ולהרחבת שכונת משואה בירושלים סירבה הוועדה להפעיל את סמכותה לייעד קרקע בתכנית לדיור בהישג יד להשכרה ולקבוע את מחירו והזכאים לו. סמכות תקדימית זו נוספה לחוק בשל הלחץ הציבורי הרב במהלך הליכי החקיקה בכנסת בקיץ 2011. אלא שמאז שעבר החוק אף ועדה לדיור לאומי לא הפעילה את סמכותה לייעד קרקע לדיור בהישג יד ובפועל הסמכות הפכה לאות מתה והיא איננה מיושמת כלל. גם גורלן של תכנית מלחה ומשואה היה דומה.
צילום: http://rhr.org.il
בעתירות נטען, כי יש לחייב את הוועדה לדון מחדש בהפעלת הסמכות ליעד קרקע בתכנית לדיור בהישג יד, שכן הוועדה לא דנה כראוי בהפעלת הסמכות. נטען כי גם סמכות רשות יש להפעיל בצורה סבירה ועניינית ואין להתייחס אליה כאבן שאין לה הופכין. נטען, כי בפני הוועדה לא עמדה תשתית עובדתית כלשהי לקבלת ההחלטה אם להפעיל או לא להפעיל את הסמכות, והיא לא נתנה משקל ראוי לשיקולים רלוונטיים כמו העובדה שהמקרקעין הם מקרקעי הציבור שאמורים לשרת את כלל האוכלוסייה. נטען גם, כי הוועדה התעלמה מהתכלית החברתית של החוק וזו לא הייתה בראש מעייניה, אלא רק התכלית של תכנון מהיר. בכך, נטען, שגתה הוועדה בפרוש החוק ותכליתו והתעלמה שלא כדין מרצון הכנסת. בנוסף נטען, כי הוועדה קבעה כי יהיו בשכונות דירות קטנות, אך הגדירה אותן כדירות של 80 מ"ר בניגוד לחוק, שמגדיר דירת קטנות כדירות שגודלן עד 75 מ"ר.
הפרקליטות טענה בתחילה כי לא ניתן ליעד חלק מיחידות הדיור לדיור בר השגה בשל הבניה בשיפועים ועלויות הפיתוח, אך לא היתה בידה חוות דעת מקצועית המגבה טענה זו. עוד נטען, כי שילוב של דירות להשכרה ודירות קטנות ייתן מענה מספק, אף שהוועדה הודתה כי דירות כאלו כלל אינן זולות. לאחר הגשת העתירות עלה טיעון חדש – שטרם נקבעו הכללים בעניין תנאי ההשכרה, הזכאים והמחיר ולכן אין טעם להפעיל את הסמכות. לאחר מכן טענה הפרקליטות, כי בבדיקה מאוחרת נמצא שניתן יהיה לשווק חלק מהמגרשים כמכרז להשכרה לפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל ולכן אין צורך לקבוע הוראות בתכנית עצמה.
בית המשפט דחה את טענות המדינה ופסק, כי היה על הוועדה להפעיל הסמכות ולשקול יעוד הקרקע לדיור בהישג יד להשכרה בכובד ראש ועל בסיס תשתית עובדתית מלאה. בית המשפט ציין, כי תכלית החוק לצד זירוז הליך אישור התכניות הוא הגדלת המענה למצוקת הדיור של נעדרי פתרון דיור. לעניין זה חידד בית המשפט את ההבחנה בין הכלי של דירות קטנות ודירות להשכרה לבין הכלי של "דיור בהישג יד", וקבע כי המחוקק התכוון להבדיל בין כלים אלו, שכן השניים הראשונים הם פתרונות במחיר שוק, הכלי של "דיור בהישג יד" הוא במחיר מפוקח ונועד לאוכלוסייה ייעודית ומכאן שספק רב אם הכלי של דירות להשכרה או דירות קטנות יכול לתת בתכניות האמורות פתרון מספק לאוכלוסיות שידן אינה משגת.
עוד פסק בית המשפט, כי ההחלטה לא לייעד דירות לדיור בר השגה, כאשר זו התקבלה ללא דיון מעמיק ומשכנע על בסיס תשתית עובדתית מספקת, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת החוק.
בית המשפט ציין, כי גם אם בבסיס שיקול הדעת היה החשש מאי כדאיות של התכנית, הייתה צריכה להיעשות בדיקה רצינית על בסיס איסוף נתונים ולא די בהערכות של חבריי הוועדה, המבוססות על ניסיונם בלבד. כמו כן קבע בית המשפט, כי השיקול הכלכלי אינו שיקול יחיד ויש לאזן אותו מול שיקולים אחרים, כמו הצורך בהנגשת פתרונות דיור לאוכלוסיות ייעודיות גם בערים המבוססות.
כמו כן פסק בית המשפט, כי בקבעה את תמהיל גודל הדירות, היה על הוועדה לקחת בחשבון שהחוק קובע כי דירות קטנות הן עד 75 מ"ר, וכי חריגה מהגדרה זו משמעה שאין דירות קטנות בתכניות.
לבסוף פסק בית המשפט, כי אין מקום לעכב את יישום הסמכות בידי הוועדות לדיור לאומי עד לקביעת ההוראות בעניין בידי השר או בעל הסמכות. בית המשפט לא הכריע בשאלה האם הוועדה מוסמכת גם לקבוע את תנאי ההשכרה, המחיר והזכאים או שזו סמכות נפרדת שנתונה למדינה, אך ציין, בלי לפסוק, כי נראה לו כי ראוי שהוראות אלו ייקבעו באופן אחיד לגבי כלל המדינה.
בנוסף לעתירות אלו דן פסק הדין בעתירה של ועד פעולה של תושבי משואה, לגבי תכנית משואה, שיוצגו ע"י עו"ד גלעד ברנע, וחלק מהטענות בעניין דיור בר השגה נטענו גם על ידי ועד הפעולה, לצד טענות נוספות. כמו כן עתירה נוספת נגד תכנית משואה הוגשה על ידי עמותת "תנו לחיות לחיות", שיוצגה על ידי עו"ד יוסי וולפסון, בה הושם דגש על הזכות של בעלי החיים בגן החיות התנ"כי. בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי חוות דעת שהוגשה לוועדה על ידי וטרינרית גן החיות אינה יכולה להיחשב כחוות דעת מומחה, שכן היא התיימרה לכל היותר לייצג את עמדת גן החיות.
בית המשפט הורה למדינה לשאת בהוצאות העותרים בסך 40,000 ₪ לקואליציה לדיור בר השגה, 30,000 ש"ל ל"תנו לחיות לחיות" ו-15,000 ₪ לוועד הפעולה של תושבי משואה.
הוספת תגובה לכתבה