חג הפועלים וחגיגות המימונה

היום אחד במאי – חג הפועלים וגם חגיגות המימונה. למרות שאלפים חגגו וצעדו במהלך השבת ברחובות הערים לציון 1 במאי, התקשורת בחרה לציין בבולטות את חגיגות המימונה ואת הפוליטיקאים שהגיעו לאכול מופלטה.

אם בשנות החמישי והשישים ימי האחד במאי צוינו בראש מורם כחלק מתפיסה סוציאליסטית רווחת, באו שנות השמונים וטרפו את הקלפים. רוב הציבור, באמצעות המנגנונים ההגמוניים (חינוך, כנסת ותקשורת בעיקר), נטש את התפיסה הסוציאליסטית והתחבר לתפיסה שהחלה לשגשג – הפרטה, החוזים האישיים, והאמונה שעם עבודה מקצועית וקשה ומעט שעות נוספות, האדם הממוצע יצליח להתפרנס בכבוד ואף לצבור ממון לחסכון סביר. השיטה המרושעת, אכן תעתעה ברוב הציבור, שהאמין שהאינטרס שלו זהה לאינטרס של בעלי ההון או במילים אחרות, שמה שטוב לבעלי ההון טוב גם לרוב האנשים, שהצלחתם של העשירים תניב הצלחה לכולנו.

ההתפכחות באה בעוצמה במחאה החברתית של קיץ 2011, בגלי המחאות שהחלו על יוקר המחיה ויוקר הדיור, אך עם עליית המודעות התפתחו לדרישה לשינוי הסדר החברתי הקיים. אחד הדברים המיוחדים באותו קיץ היו מעגלי השיח, ודיונים אין ספור בין הפעילים לקהל הרחב, בין נציגי ארגוני החברה האזרחית להמון. מפגשים אלו חלחלו למקומות שבאותם זמנים לא היו מאוד מפורשים, אך הזרעים שנזרעו יצרו בשנים האחרונות, בין היתר, את הפריחה של העבודה המאורגנת. בכל שנה בשנים האחרונות חלה עלייה במספר העובדים המתארגנים באיגודי עובדים.

כפי שעבודה קבלנית אינה שייכת רק למנקים ולשומרים אלא לאנשי הוראה ורפואה, כך גם תנופת ההתאגדות. לא רק עובדות ועובדי שמירה וניקיון מתאגדים, אלא גם העובדים שנתפסו עד לא מזמן ככאלו שהם חזקים בפני עצמם ושאין צורך שיתאגדו: רופאים, אנשי הי-טק, פסיכולוגים, אנשי תקשורת וכדומה.

זה שיותר אנשים מתחילים להבין שעליהם להתאגד, זה בהחלט מעודד, אך הנתונים מראים כי ישראל נמצאת במקום הראשון בעוני בעולם המערבי ובמקום ראשון בהעסקה הקבלנית. בנוסף, אין כרגע בישראל דמות כמו ברני סנדרס שתצליח לסחוף אחריה את הציבור הרחב למדיניות שתהווה אלטרנטיבה לשלטון הימין שמציע הפרדה, הפחדה ודיכוי אלים.

אך תחת האווירה העגומה ניתן לראות עוד ועוד הישגים. לדוגמא – בשבת בערב חגגו מורי המרכז למוסיקה בראש העין, את הסכם הקיבוצי שהשיגו באירוע "מוסיקה עובדת" שהתקיים בנמל תל אביב.

אלפי מורים למוסיקה מלמדים במרכזים עירוניים וקהילתיים ברחבי הארץ בשכר נמוך, ללא קידום, לעתים ללא זכויות סוציאליות וללא תשלום בתקופת החופשות. מורי ראש העין נהנו עוד לפני ההסכם הקיבוצי מתלוש שכר ותשלום לפנסיה, אבל לא היה להם סולם שכר והם לא קבלו תשלום עבור חודשי הקיץ, או עבור ניהול הרכבים ותזמורות.

אחרי שנתיים וחצי של מאבק עיקש, ארבע הכרזות על סכסוך עבודה, שביתה אחת, קונצרט מחאה מול העיריה, התדיינות בבית הדין לעבודה ומאבק ציבורי שגייס את ההורים והתלמידים למוסיקה – הם הצליחו לחתום על הסכם קיבוצי. ההסכם העלה את המשכורות הממוצעות של המורים ב-15%, הסדיר שכר בחודש אוגוסט ויצר רצף תעסוקתי, והוא מתגמל על וותק, תארים אקדמאים וניהול הרכבים ותזמורות. שכרם של מורים וותיקים עלה ביותר מ -20%, ומגיע עד לתוספת של 2,000 ₪ בחודש.

לעומתם, ברוב מרכזי המוסיקה והמתנ"סים, אלפי מורי מוסיקה מועסקים כ"קבלנים בחשבוניות" או כפרילנסרים בשכר עלוב וללא בטחון תעסוקתי. רובם מתרוצצים בין מספר מקומות עבודה במאמץ להשיג עוד כמה שעורים ולפרנס את משפחתם. כל זאת בחצר האחורית של המעסיק הציבורי, עיריות ובתי ספר.

קבוצת המורים של ראש העין, עשו את הצעד הראשון במסע הארוך לקראת העסקה הוגנת של מורי המוסיקה בישראל. הם רק סיפור הצלחה אחד מתוך מאות סיפורי הצלחה של התאגדויות עובדים בתקופה האחרונה.