לפני מספר ימים צפיתי בפרסומת ה"לס מית" של טבעול. הזדעזעתי. מצד אחד אני גאה לומר שהקהילה הגאה נכנסה חזק לפריים טיים, מצד שני, לא כל חשיפה היא בהכרח חיובית.
הפרסומת מתחילה בארוחה משפחתית בה בחורה יושבת עם חברתה מול הוריה ומספרת להם שחברתה היא "לסמית". האם צוחקת במבוכה ומנסה לשדר שהכל בסדר ושזה לא נורא שהיא "לסמית", הרי מדובר במשפחה ליברלית ומקבלת בסך הכל לא?
הטוויסט הכואב מגיע כשהבחורה, בת המשפחה, מודיעה שגם היא "לסמית". הפעם האם מגיבה בצורה פחות חיובית, כמעט נחנקת מהמים ששתתה, האב קם בדרמטיות מהשולחן והולך והאח מריץ איזה דאחקה על אחותו. הפרסומת נגמרת בזה שהאם כמובן מציינת ש"לא שיש לה משהו נגד זה" והאב חוזר ומודיע שגם הוא "לסמית", תוך שהוא מגיש מגש של מנות ללא בשר.
יופי. אותי זה לא הצחיק.
אותי זה לא הצחיק ואני לגמרי יכולה להבין למה זה עלול להצחיק אנשים מסוימים, בעיקר כאלה שלא ממש ישבו מול ההורים שלהם והודיעו להם שהן לסביות, כאלה שלא היו צריכים לצאת מהארון, כאלה שלא שמעו את הצביעות היעני מקבלת של כל כך הרבה משפחות של "אין לי בעיה עם הומואים" כל עוד, כמובן, לא מדובר חלילה בילד/ה שלהם. אותי זה לא מצחיק.
אותי זה לא מצחיק כי בדיוק לפני שנה, ישבתי מול אמא שלי בבית קפה וניסיתי לעשות את "השיחה". ישבתי שם לועסת בקושי, נושמת בקושי ובעיקר מנסה לא לחטוף התקף לב תוך שאני בונה לה סיפור ארוך על ידיד שהוא ביסקסואל ועל זה שאני מאמינה שאפשר להמשך ליותר ממגדר אחד… בסופו של דבר, אחרי שיחה ארוכה שבה אמא שלי דווקא משתפת פעולה ומפתיעה בפתיחות שלה, עזרתי אומץ לספר לה שלבת שלה, לי, יש בת זוג. השיחה הזאת לא נגמרה רע אבל את דפיקות הלב, את הוידוי ואת המחשבות והלבטים שליוו אותי זמן רב כל כך לפניה לא אשכח כנראה לעולם.
הסיטואציה הזאת של יציאה מהארון לא מצחיקה עבור רבים ורבות כל כך מאיתנו ולעיתים קרובות היא מלווה בכל כך הרבה כאב, הסתרה, פחד ובושה. בשנה בה נדקרת למוות שירה בנקי במצעד הגאווה בידי אדם חשוך ומלא שנאה, אנחנו עוד ממש לא במקום של להפוך את סצנת היציאה מהארון למשהו שאפשר לצחוק עליו, א/נשים עדיין מתים מלהטב"קופוביה.
כחלק מאותו גל של דאחקות, על חשבון הקהילה הגאה, הגיע גם השיר "יוצא מהארון" שהגרסה המצונזרת שלו (כי לצערי יש גרסה דוחה אפילו יותר) שודרה ב"כוכב הבא". שיר כאילו מצחיק על מושיקו ה"החבר ההומו" של מאור גמליאל (מתמודד בתוכנית).
אותי גם השיר הזה לא הצחיק, בכלל. גם לא הצחיק אותי שאסי עזר והראל סקעת צחקקו במבוכה אל מול שיר שכולל למשל את המשפט הבא, "גילית שאתה גיי, מהחברים שונה, מאז אתה מקלף בננות עם הפה".
גם שאר מילות השיר הצליחו לגרום לי להתעצבן, מאוד.
מאור גמליאל שר שהוא " מבין, זה טוב להיות שונה". וואלה?! הוא מבין?! הוא מבין איך זה כשמקללים אותך בהפסקות, מרביצים לך, יורקים עליך, כשאתה צריך להסתיר ולהתבייש, כשהקללה הכי נפוצה בפי הנוער מתארת חלק כל כך גדול ממי שאתה. וואלה, הוא מבין?
אבל הוא לא היחיד שלא הבין. גם רותם סלע, הסטרייטית, מפוצצת הפריווילגיות הוסיפה לחגיגה בסוף השיר, "הנה שיר נחמד על יציאה מהארון… לא צריך להתבכיין על זה, לא עצוב, לא כואב". בואי רותם, תספרי לי גם את איך זה לצאת מהארון ועל כמה נמאס לך שא/נשים מתבכיינות ומתבכיינות על זה.
יש לי חוש הומור, באמת שכן, אבל קשה לי לצחוק כשעדיין א/נשים להטב"ק חווים כל כך הרבה סוגי אלימות ואפליה על בסיס יומיומי, כשעדיין על פי חוק אני לא אזרחית שוות זכויות ובעיקר כשעדיין יש אנשים שחושבים שצריך לרצוח א/נשים במצעד הגאווה. אני גם מאמינה שלמילים יש כוח, במיוחד כשהן משודרות בפריים טיים ויוצאות מפי סלבס. מה שלא משודר בפריים טיים זה כמה זה מורכב ולא פשוט להיות להט"בק/ית בישראל 2015.
הוספת תגובה לכתבה