ידיעה כתובה |

: טקס יום הזיכרון המשותף 2018

מדינה נכתב על ידי

אמש, 17.04.2018, התקיים זוהי השנה ה-13, טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, בו ישראלים ופלסטינים מתאחדים "בעזרת" הכאב והשכול.  השנה מספר הנוכחים הגיע לשיא של כ-7,500 אנשים שהגיעו לטקס, זאת למרות הפגנות הנגד האלימות של פעילים מהימין.

הטקס, שאותו מארגנים "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", נערך אתמול בגני יהושע בתל אביב. יותר מ-7,500 בני אדם  הגיעו כדי להשתתף בטקס מעורר המחלוקת, שהתקיים תחת אבטחה כבדה של מאות שוטרים ואנשי בטחון. מחוץ לאירוע כ-150 פעילי ימין קיימו הפגנת נגד ונרשמו תקריות אלימות כולל התקפה של הבאים לטקס והשוטרים, זריקת בקבוקים ואבנים.

לצפייה בטקס המלא:

צילום: לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני

בטקס נאם הסופר דוד גרוסמן, אב שכול, שאיבד את בנו – אורי – לפני 12 שנים במלחמת לבנון השנייה. מחר, ביום העצמאות, יקבל גרוסמן את פרס ישראל לספרות ושירה עברית. על הטקס אמר גרוסמן: "יש הרבה רעש ומהומה סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות. הרעש, גם אם הוא נוכֵח, הוא מחוץ לנו כעת, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן". הוא המשיך את דבריו וציין שאת מחצית מכספי פרס ישראל הוא יתרום ויחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', שמפעיל גני ילדים לילדי הפליטים האפריקאים. הוא סיים את דבריו באומרו "הלוואי שבעוד שבעים שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, פלסטינים וישראלים, וכל אחד מהם ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו. אבל יש שורה אחת שהם יוכלו לשיר ביחד, בעברית ובערבית: "להיות עַם חופשי בארצנו", ואולי אז, סוף סוף, זה יהיה תיאור מציאותי ומדויק, של שני העמים".

צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום

בנוסף נאמה ד"ר אמל אבו סעד, אלמנתו של יעקוב אבו אלקיעאן, שנורה למוות על ידי שוטרים ב-2017 בעת ניסיון פינוי של אום אל חיראן. בנאומה מסבירה ד"ר אבו סעד את המורכבות שהיא מייצגת כבדואית, פלסטינית, שהיא אזרחית ישראל: "עמידתי כאן, היום, בטקס המשותף הזה, מורכבת. לאן אני שייכת? את מי אני מייצגת? את הישראלים? את הפלסטינים? באיזו שפה עליי לדבר? עברית או ערבית? מה מרגישים הפלסטינים שרואים אותי כאן? מה מרגישים הישראלים?". היא ציינה את העובדה שבעלה נהרג מכוחות ישראלים שהגיעו על מנת לפנות אותם מביתם בכדי להקים ישוב אחר, יהודי, במקום אום אל חיראן. היא הוסיפה ואמרה: "באותו אירוע נהרג גם השוטר ארז לוי. הוא נקבר בחלקה הצבאית, והוכר כחלל כוחות הביטחון. ואילו בן זוגי, איש החינוך עטור הפרסים, הואשם מיד כמחבל, ואנחנו נותרנו נטושים. ואני מגדלת שישה ילדים צעירים לבד, ללא קורת גג. איש לא לוקח אחריות על האסון שקרה שם". היא ציינה את הייחוד שלה כאישה בדואית, משכילה ועצמאית. ומדגישה שעבודתה החינוכית היא כדי לקרב לבבות. " מתוך חיי למדתי שאפשר לחיות ביחד, יהודים וערבים – כפי שפעלנו יחד לאורך כל שנות לימודיי, וכך גם היום במכללת קיי בבאר שבע, שבה אני מלמדת. למדתי ששיטת ה"הפרד ומשול" מחלישה ולא מחזקת. כשבצפון לא יודעים מה קורה בדרום, ובדרום לא יודעים מה קורה בצפון; כשהחברה היהודית לא מכירה את הפלסטינית, והפלסטינית לא מכירה את היהודית; כשימין לא רואה שמאל, ושמאל לא רואה ימין – אז כל אחד נאבק באחר, במקום לשתף פעולה ולדאוג לרווחת כולם. מדינה לא יכולה להעדיף קבוצה אחת על פני אחרת – הרי כולנו בני אדם, ולכולנו יש את אותם צרכים".

קהל המשתתפים בטקס. צילום: רמי בן-ארי, לוחמים לשלום

 
 

הוספת תגובה לכתבה

  כתבות ווידאו שחבל לפספס