דיווח: הפגנת תמיכה בסרבניות

כמאה משתתפות ומשתתפים בהפגנת תמיכה בשלושת סרבניות המצפון אתמול בבוקר מול כלא 6. בקשה הוגשה ביום חמישי למפקד מיטב, על מנת לאפשר לסרבניות תמר זאבי ותמר אלון להופיע בפני ועדת מצפון.

אתמול בבוקר (שבת, 11/2) נערכה הפגנת תמיכה בסרבניות המצפון הכלואות, עתליה בן אבא, תמר זאבי ותמר אלון מול כלא 6, זאת לאחר שבשלישי האחרון נשפטו למעל 20 ימי מחבוש כל אחת. תמר זאבי סיפרה לאחר משפטה כי השופט דחק בה להגיש בקשה לוועדת המצפון שמתכנסת עוד שבועיים. עו"ד נועה לוי, המייצגת את הסרבניות, הגישה בחמישי האחרון (9.2) בקשה להפנייתן של זאבי ואלון לוועדת מצפון.

ביום שני האחרון (6/2) התייצבו הסרבניות בבקו"ם הצהירו על סירובן, ונשפטו בשלישי לשלוש תקופות שונות. עתליה בן אבא הצהירה בפעם הראשונה על סירובה ונשפטה ל- 20 ימי מחבוש.

• צפו: סיקור הפגנת התמיכה בסרבניות מול הבקו"ם:

תמר זאבי ותמר אלון נשפטו בפעם החמישית לכלא הצבאי, לאחר שכבר ריצו 74 ימי כליאה במצטבר כל אחת. תמר אלון נשפטה ל- 26 ימי מחבוש, שעד סופם תרצה מאה ואחד ימי כליאה. תמר זאבי נשפטה ל- 23 ימי מחבוש, שעד סופם תרצה תשעים ושמונה ימי כליאה.
תמר אלון בבקשתה לקביעת וועדת מצפון עבורה: "ערך החיים הוא הערך העליון, אני מאמינה כי על כל אדם לשים את ערך החיים לפני הערכים האחרים, ולעשות הכל בכדי לשמור עליו. כשנאלצתי לבחור בין ערך הציות לחוק לבין ערך החיים, הבחירה המוסרית יותר עבורי היא זו שקבעה את צעדי בהמשך. מערכת הכיבוש הישראלית בשטחים אינה מעמידה את ערך החיים של הפלסטינים במקום הראשון. דיכוי העם הפלסטיני הוא שלילה ברורה של ערך החיים. הצבא הוא הזרוע המבצעת של מדיניות הכיבוש, במסגרתה הוא מבצע פעולות בלתי חוקיות בעליל, אשר המצפון שלי לא מאפשר לי לקחת בהן חלק. כשאני אומרת פעולות בלתי חוקיות בעליל, כוונתי היא למדיניות שעל כולה מתנוסס דגל שחור"

תמר זאבי בבקשתה לקביעת וועדת מצפון עבורה: "גדלתי בירושלים בשנים לא פשוטות של האינתיפאדה השנייה. חלק מזכרונותיי המוקדמים הם ימים רבים בהם אמי, בתור עובדת סוציאלית בבית החולים הדסה עין כרם, היתה מטפלת בנפגעי טרור ומשפחותיהם. רוב הנפגעים נפצעו בפיגועי התאבדות באוטובוסים, ואני זוכרת מקרה אחד בו אבי שמע קול פיצוץ, אשר בעקבותיו אמי מיהרה לבית החולים, והיתה הראשונה לחזות בזוועות שהתאספו לחדר המיון, בין אם אלה הפצועים ובין אם אלה המשפחות האבודות שהצטרפו למעגל השכול לפני שבריר שניה – סיפורים שעדיין זכורים לי בכאב. אני זוכרת תחנות אוטובוסים ברחבי העיר נמלאות פתאום בזרי פרחים ותמונות רבות מידי של אנשים שאינם עוד. אני זוכרת אנדרטאות קמות, וטקסי זכרון שכונתיים. גם במשפחתי הקרובה השכול הורגש היטב, בשל בן דודו של אבי שנהרג במלחמת יום כיפור. בני משפחה רבים נקראו על שמו לאחר מותו, והטראומה המשפחתית הזו הובילה רבים אחרים להתגייס לשרות קרבי ולרצות להיות חלק ממעגל האלימות, שהוא לתפישתי עיקר הבעיה.
רצף החוויות הללו גרם לי להפנים את שייכותי למעגל הכאב והצער שנוצר במציאות האלימה השוררת בארץ זו. קהילות אשר חבריהן נופלים קרבן לפשעי שנאה לא יכולות לצמוח כקהילות בריאות ומתפקדות. הכאב, אשר לעתים קרובות מידי מתורגם לצורך בנקמה ושנאה, מחלחל לעתיד בעודו הורס ומחריב את השלום הנפשי, הפיזי והקיומי של בני דורות ההמשך. עבורי, השירות בצבא הוא לקיחת חלק פעיל ביצירת המציאות הזו. הצבא יוצר בפעולותיו למול שכנינו עוד כאב, מגדיל עוד את הרצון לנקמה, שבתורו פוגע בנו. אינני רוצה להיות חלק מהמעגל הזה. מצפוני מחייב אותי להרים את הראש מתוך המים האדומים הללו, ולקחת אחריות על איכות חייהם של הקהילה שלי, בני עירי וארצי, ולסרב לשרת בצבא אשר מחדש ותורם למעגל זה."