יום חמישי   14-11-2019
תמלול הכתבה: המאבק העממי בהריסות בתים בחברה הערבית

מקדאד עבדאלקאדר: אני בדיוק עומד על הרס וחורבן טוטאלי של הבית שמתחתיי היה חדר של שתי התאומות: ראיידה ושהידה אבו מחלוף מקלנסווה. השתי בנות התאומות לפני שנתיים היו בכתה ג', והרסו להן את הבית. מתחת להריסות האלה, יש את כל הבובות, כל המשחקים, את כל המחברות, את כל הספרים, את כל הבגדים, כל העולם מכיר את הסיפור הזה של ה-13 בתים, שביבי הרס אותם בתוך שעתיים. בתוך שעתיים, באמצע ינואר, באו לכאן 600 שוטרים. 400 היו מסביב לבתים האלה, ו-200 היו מסביב לעוד כ-10 בתים במקומות אחרים. המשפחה הזאתי... אב המשפחה מרוב הלחץ, הוא לקה באירוע מוחי, שתי תאומות בגיל פחות מ-10 שנים, אולי 7, הרסו להן את הבית. איפה העתיד של הבנות האלה? זה אדמה שלהן פרטית. אין מנוס. רק לבנות שוב. יהרסו, נבנה, יהרסו נבנה, ככה זה. זה גלגל מתמשך. עכשיו אנחנו הולכים למשפחת מכלוף. למה אני בחרתי את המשפחה הזאתי? קודם כל, יום לפני ההריסות בשעה 22:00 בלילה קיבלתי טלפון שיש הריסות בקלנסווה, מחר בבוקר. יש לנו תצפיתנים, שמתצפתים כל הזמן, 24 שעות, איפה הבתים המיועדים להריסה. אני ממונה מטעם וועדת המעקב העליונה, לבנות את הוועדות העממיות באיזור המשולש הדרומי, מהמשולש עד הנגב. ובכל מקום שיש בו צווי הריסה, אתה תראה אותי שם. אנחנו מתגוננים בעמידה המונית של האנשים. אנחנו קודם כל מקימים אוהל מחאה, קוראים לאנשים, לבוא להיות איתנו, לעמוד איתנו בצרה שלנו, בזמן ההריסות, ולשמחתי, האנשים כל הזמן נענים לבקשות שלנו, באים להביע סולידריות. האוהל מחאה הוא מאוכלס 24 שעות, ויש שמירה על הבתים האלה 24 שעות, ברגע שרואים תנועה מוזרה של המשטרה, או של כל גורמי הביטחון, אז מזעיקים אותנו בקבוצות "WHATSAPP" בכפר... ובכפר מרר, זה מנע הריסות, בטייבה זה מנע הריסות. מראיין: פה, באתם להתקומם וזה לא עבד, מה קרה פה?

מקדאד עבדאלקאדר: פה קרה "פאשלה" של בעלי הבתים. אנשים פחדו להגיד לנו שיש לנו צווים חמים, למה? כי כשבאו, הדביקו להם את הצווים, איימו עליהם, "אם תגידו, אנחנו נהרוס. אם לא תגידו, תהיו ילדים טובים, נחשוב, נתחשב בכם" אז הם פחדו, אז לא דיברו. ומי שבא להדביק להם (את הצווים) בגד בהם. נתן להם לשתוק, לשתוק, לשתוק, ראה שאנחנו לא פה, אז הוא בא ביום שחור, בלילה שחור, בא והרס.

מראיין: מי מדביק, המשטרה?

מקדאד עבדאלקאדר: המשטרה עם אנשי וועדת התכנון והבניה המחוזית שנמצאת ברמלה. הם באים בליווי משטרתי כדי שאנשים לא יתקפו אותם. מראיין: זה יהודים או ערבים?

מקדאד עבדאלקאדר: רק יהודים. אין ערבים.

מראיין: ובכמה הריסות היית נוכח במקום?

מקדאד עבדאלקאדר: בטייבה, קלנסווה, כל הזמן.

מראיין: אחרי שאתה עושה את זה כל כך הרבה שנים זה לא נמאס לך, לא בא לך ללכת אל המטוס ולנסוע לתאילנד, להיות מתחת לעץ?

מקדאד עבדאלקאדר: זה אוכל אותי מבפנים אבל זה נותן לי כל הזמן אנרגיה להיות שם. כל הזמן זה נותן לי את המניע להיות שם. זה כוח, נותן לי כוח אדיר להיות שם. ואני מסתכל על זה, תמיד יש לי את הפתרונות, תמיד אני מסתכל קדימה, ומה שאצלי טוב זה שאני אדם אופטימי. לא זכור לי רגעים שאני הייתי פסימי. כל הזמן אני חושב באופטימיות, ברוגע, לאט וחושב, ומסתכל, ומכוון את הדברים, מנווט אותם כמו שצריך.

מראיין: ויש לך הצלחות גם?

מקדאד עבדאלקאדר: ברור. בקלנסווה יש לי הצלחות. בטייבה יש לי הצלחות. במקומות אחרים יש לי המון הצלחות, המון. בוא נגיד ככה, אני לא קורא לזה הצלחה ואני לא מצליח לבד, זה מה שחשוב, ופה חשוב מאוד לציין את זה, ההצלחה היא לא שלי לבד. ואי אפשר לקחת את הקרדיט לאדם אחד, זו התקוממות עממית, זה לא מעשה אינדיבידואלי, זה מעשה של כל האנשים, נכון שיש לי ניסיון. קודם כל במאבק שלנו, בקלנסווה, בכל המקומות, ההתקוממות העממית שאנחנו מקיימים, כשאני אומר התקוממות, אני לא אומר פלסטיני או ערבי לבד, יהודי ערבי, ערבי יהודי ביחד, בסדר? כל תנועות השלום היהודיות שותפות איתנו, שותפות איתנו. ויש להם חלק גדול במאבק שלנו.

סוף תמלול הכתבה: המאבק העממי בהריסות בתים בחברה הערבית

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית