מעל 3000 משתתפים, ישראלים ופלסטינים, השתתפו אתמול (10.5) בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת לוחמים לשלום בשיתוף פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, אשר התקיים בתל אביב.
מנחי הטקס, דנה עופר ואחמד חילו מתנועת לוחמים לשלום אמרו בטקס: "זו השנה ה- 11 שאנו מתכנסים יחד, ישראלים ופלסטינים, כדי לשתף בכאב ולבנות תקווה. לזכור, שהמלחמה אינה גזירת גורל, ושהיכולת לשנות את המציאות היא בידינו. עבורנו המשפט 'במותם ציוו לנו את החיים' אינו קלישאה אלא קריאה לפעולה."
צילום: חי אשכנזי, לוחמים לשלום
בטקס השתתפו האמנים שאנן סטריט ודודוש קלמס, רות דולורס וייס ו- Illegal Siblings, אוהד נהרין וניצן רסלר (רקדנית להקת מחול בת שבע) בקטע מחול מקורי לשיר "בית קפה" של מחמוד דרוויש, והזמרות דנה ברגר, שילה פרבר וסיהראב אבו ליסאן עם מקהלת הנשים הערבית-יהודית ראנה בביצוע חדש ל"תפילת האמהות" של צרויה להב.
אוהד נהרין אמר בטקס על קטע המחול שביצעה רקדנית להקת מחול בת שבע, ניצן רסלר: "רוצה לחלוק תחושה ברורה שהמחול והשכול והעצב והשמחה גרים ביחד, וגם היום אנחנו חולקים יחד עצב תהומי וגם את השמחה שלנו להיות ביחד, ואת התשוקה לחיים אחרים, טובים יותר."
בטקס נשאו דברים בני ובנות משפחות שכולות הפעילים במסגרות שונות לקידום דיאלוג, פיוס ואי אלימות בישראל ובפלסטין, בהם יגאל אלחנן, אשר שכל את אחותו סמדר בהיותה בת 14 בפיגוע במדרחוב בן יהודה בירושלים בספטמבר 1997; ערב עראמין, שכל את אחותו עביר בינואר 2007, לאחר שנורתה בראשה מכדור גומי על ידי שוטר מג"ב, כאשר הייתה בדרכה הביתה מבית הספר בכפר ענאתא, בהיותה בת 10; נטע שמש, אשר אמה, שושנה גלילי, נהרגה בחדירת מחבלים לקיבוץ שמיר ב-1974 ואחיה עמיר, נהרג במלחמת לבנון הראשונה; עדן אלמצרי – אם לשמונה ילדים משכם, ששכלה את בנה כאשר נורה בראשו במהלך התנגשויות אלימות עם הצבא בספטמבר 1996 בקבר יוסף, סביב מאורעות פתיחת מנהרת הכותל.
יגאל אלחנן: "בכל שאר הטקסים עולים כל שנה מחדש אותם מנהיגים, גנרלים ונבחרי ציבור של חלקנו ומדברים בזחיחות נוראה על הילדים של כולנו. אותם נבחרים קוראים להרג ולנקם בשמם של מתינו. הם אומרים מילים גדולות כמו מולדת ומזבח ונצח וחרב. הם אומרים שהמתים במותם ציוו לנו את החיים, ולא רק את החיים ציוו לנו אלא גם את הכיבוש את ההפרדה ואת הגזל. הם אומרים לנו שיש צדדים, ומשכנעים אותנו בשנאתם אחד לשני. הם מספרים לנו על ״האחר״ ועל כמה שהוא מפחיד ואיום ונורא. הם מספרים לנו שמחיר דמה של ילדה אחת אינו שקול למחיר דמה של ילדה אחרת. שאם לא כן, אחרת איך יוכלו לטעון לצדקתם ואיך יוכלו לגייס אותנו למזימתם?"
ערב עראמין: "המכשול היחיד העומד בפני שני העמים הוא הכיבוש הישראלי, מקור האלימות, הקיצוניות ושפיכות הדמים. הכיבוש הפך את חיינו לגיהינום בלתי נסבל. המוות ממתין לנו בכל מחסום צבאי, המעצרים וההשפלות היומיומיות הפכו את שמותינו, צבע עורנו, אזרחותנו ושפתינו לקללה ופשע שאנו נענשים עליהם. ומכאן אני אומר לשליטי ישראל, המשך מדיניות הדיכוי של העם הפלסטיני לא יביא לכם ביטחון. אני קורא לכם להסיר את נשקיכם מחלומותינו, מילדינו, מרחובותינו, מהספורט שלנו, מהמים והאוויר שלנו. לא תוכלו להרוג בנו את התקווה."
הטקס נחתם, במה שכבר הפך למסורת, בשיר חד גדיא בביצוע מקהלת הנשים הערבית-יהודית ראנה:
וכל ערבי שהיה בטקס, אילו היה יכול, היה רוצח את כולכם. טיפשים. לא סתם הלכתם כצאן לטבח.
אפשר לומר שכולם כאן צודקים, גם זה שדעתו כאן נחשבת על ידיכם כחשוכה, אבל טקסים מסוג זה הם בבחינת צעד בונה אמון, הושטת יד, חינוך מחדש של כולנו והם בבחינת ואף על פיכן, ולכן צריך להמשיך בהם. לו הייתי יכולה הייתי משתתפת.
מאחר ואני מגיע לאזכרה במושב יירקונה לשם המשפחה עברה אחרי שהגרנו מגרמניה ב1937.הינו שם 2 משפחות הורי ואחי מרדכי ודודי ובני דודי הנס וזאב הנס התגיס לצבא הבריטי עוד ב1939 ונפל ב1.5.1943כשהיה באניה ארינפורה עם חבריו היהודים וגם חיילים פסטינים והיו אמורים להגיע למלטה ערב הפךפלישה לסציליה. האניה הותקפה מן האויר וטובעה .הפו 130 חיילים עברים בינהם הנס, שנפצע והצליח לעזור לחיילים אבל הוא לא שרד. אנדרטה לזכר הנספים הוקמה בהר-הרצל. אחי מרדכי היה בגדוד32 בחטיבת אלכסנדרוני ונפל בקרב לטרון ב26.5.1948 ושמותיהם חקוקים על מצבת הזיכרון בירקונה עם יתר נופלי המושב. האזכרה שם היא בדפוס הרגיל של האזכרות. הס מלהזכיר את הנופלים למען עמם בצד השני של הגבעה.
ההשתתפות הרכה בטקס הזכרון לכל הנופלים ,למרות האוירה הלאומנית במדינה, עובדה שגם מתבטאת בהגובות העוינותלכתבה,נוטעת בי תקוה ששינוי לטובה והתפייסות בין העמים אפשרית. כל הכבוד ללוחמים לשלום.
עקב השתתפותי באזכרה במושב ירקונה ,שם חקוקיםעל המצבה בן דוי הנס שנספה ב1.5.1943 בהיותו חייל בצבא הבריטי ואחי מרדכי חייל בגוד 32 בחטיבת אלכסנדרוי שנפל בקרב לטרון 26.5.1948, לא יכולת לבגיע לטקס.
ההשתתפות הרבה נוסכת בי תקוה כי,למרות האוירה הלאומנית במדינה,שנוי ,התפייסות והשלמה הם אפשריים. כל הכבוד ללוחמים לשלום.
לפי דעתי אירועים מסוג זה שמשתפים יהודים ישראלים ופלסטינים יחד חשובים ביותר. רק בצורה כזו אנשים יבינו שאלה שאמורים להיות "האויבים" הם בעצם אנשים הדומים אחד לשני.