ביום ראשון הדרום הושבת או לפחות זאת הייתה ההרגשה אצל תושבי ותושבות המרכז, אשר ניזונו מעדכוני חדשות אודות השביתות ביישובים ערד, דימונה וירוחם. נראה היה כי דווקא "בירת הנגב", באר שבע, נדחקה מעט הצידה ומחאת העובדים כאילו כלל לא נגעה לה.
מתמונת המצב, כפי שהוצגה בתקשורת, ניתן היה לטעות ולחשוב כי באר שבע, כעיר גדולה המונה מאות אלפי תושבות/ים, מציעה מגוון תעסוקתי רחב ומגוון יותר משכנותיה הקטנות יותר. ניתן היה גם להעלות על הדעת שבבאר שבע לא יורגש גל הפיטורים האפשרי, בכל זאת, עיר גדולה. כל אלה יכלו להיות מניעים פוטנציאלים לכך שהעיר לא הושבתה כלל השבוע ונראה כי רוח המחאה פסחה עליה, אך לאחר קריאת כתבתו של דני בלר ב"שיחה מקומית", הצטיירה תמונת מצב מעט מורכבת יותר והתברר כי אין זה מקרי שדווקא בבאר שבע כמעט ולא הורגשה מחאת עובדי כי"ל.
נסענו לבאר שבע ולנאות חובב (לשעבר רמת חובב) לשיחה עם נפתלי בן הרוש, תושב באר שבע העובד ב"תרכובות ברום", ועם דני בלר, עיתונאי ובלוגר תושב העיר, כדי לנסות לברר מהו מקומה של קבוצת כי"ל (כימיקלים לישראל) כמעסיק מרכזי בנגב בכלל ובבאר שבע בפרט וכיצד גל הפיטורים האפשרי משפיע על הלך הרוח של תושבי/ות העיר ועל מצבן/ם הכלכלי. האם הסיכוי של תושבי/ות בירת הנגב לתעסוקה והתקדמות הוא באמת טוב יותר משל תושבי/ות דימונה, ערד או ירוחם ובעצם מדוע דווקא באר שבע לא הושבתה במהלך השבוע?
הוספת תגובה לכתבה