ב-25 השנים האחרונות התפתחה בגדה המערבית תנועה רחבה של מאבק עממי. עם הימשכות הכיבוש, ובפרט בעשור האחרון, הפכו הפגנות מאורגנות וקבועות לכלי משמעותי במאבק זה. ההפגנות החלו לתפוס תאוצה ולהתפשט אט אט ברחבי הגדה, ובכפרים רבים הן היו למחזה קבוע המתרחש מדי יום שישי. הפגנות אלה הפכו למוקד עימות מתמשך בין מפגינים לבין כוחות הצבא, הפועלים באמצעים שונים, ולעתים קרובות תוך שימוש בכוח מופרז, על מנת לפזרן, להגבילן ואף לסכל מראש את קיומן.
במהלך ארבע השנים האחרונות, עסקה האגודה לזכויות האזרח לא מעט בהגנה על הזכות לחופש ביטוי ומחאה, ונגזרתה – הזכות להפגין, בשטחים הכבושים. במהלך השנים האלה עוררה המציאות בשטחים שאלות רבות באשר לתחולתה של הזכות להפגין בגדה, הן ברמה הנורמטיבית והן ברמת הפרקטיקה, וחייבה בחינה מחדש של המסגרת המשפטית הנוגעת לה.
לאור האמור, עורכות הדין רגד ג'ראיסי ותמר פלדמן מהאגודה הפיקו לאחרונה נייר עמדה מעמיק, בעברית, אנגלית וערבית, המנסה לענות על השאלה: מה צריך להיות מעמדה המשפטי והיקף תחולתה של הזכות להפגין בשטח הנמצא תחת כיבוש מתמשך בכלל, ובגדה המערבית בפרט, ומה הם הפערים בין הרצוי למצוי.
מתוך נייר העמדה באנגלית של האגודה לזכויות האזרח
בראשית נייר העמדה מובאים פירוט של המסגרת הנורמטיבית החלה במצב של כיבוש וניתוח של האינטראקציה בין דיני הכיבוש ודיני זכויות האדם בהקשר זה. בהמשך מתייחס המסמך למעמדה של הזכות להפגין ולגבולותיה, הן על פי דיני זכויות האדם הן על פי דיני הכיבוש, ומנתח את מעמדה הנורמטיבי הרצוי של הזכות להפגין בגדה המערבית כיום. לאחר מכן מתוארת המציאות הנוהגת בפועל בגדה המערבית, ונבדקת השאלה אם מציאות זו תואמת את הסטנדרט הנדרש על פי הדין הבינלאומי החל בשטחים הכבושים.
הוספת תגובה לכתבה