בשבוע האחרון מתרחשים שני אירועים שחשוב לשים לב אליהם:
מתקיימת מחאה בעפולה נגד הקמה של שכונה ערבית, זאת לאחר שעשרות משפחות ערביות זכו במכרז בנייה בעיר. בנוסף, הוגשה בקשה לבטל את המכרז. בראיונות לתקשורת, תושבות ותושבי עפולה ציינו כי המחאה נובעת מפחד מפני פיגועים ולא מגזענות. נראה שמחאות מסוג זה אינן יוצאות דופן. גם באופקים החלה מחאה נגד מעבר בדואים לעיר. לתקשורת וברשתות החברתיות המוחים אמרו כי הערבים והבדואים יסעו בשבת, יקימו מסגדים, יפרו את האופי היהודי והדתי של השכונה, "יתחילו" עם יהודיות, שערך הדירות ירד ושאנשים צריכים לחיות במקומות שמתאימים להם מבחינה תרבותית. ובכל זאת חלקם טוענים כי לא מדובר בגזענות או בשנאה.
בעמוד הפייסבוק של התוכנית "חמש עם רפי רשף" פורסם ראיון עם יערית אהרוני מעפולה, המכונה בסרטון "בין מארגני המחאה". והראיון איתה חושף לדעתי פן מטריד ומזעזע הרבה יותר של ה"מחאה" הזו. אהרוני מדברת על הרצון לשמור על "צביון העיר". היא מדברת על כך בערים אחרות משפחות ערביות החלו להגיע בטיפטופים, ושהדבר הגיע לפוגרומים ולפשיעה. "הם פשוט בכל הכוח סילקו יהודים ויהודים נסו על נפשם."
יערית אהרוני, תושבת עפולה, על המחאה נגד הקמת שכונה ערבית.
***
על כך ועוד בתוכנית המלאה>> http://bit.ly/1NEMIONPosted by חמש עם רפי רשף on יום שני 7 דצמבר 2015
ב"מחאה" הזו אני רואה גזענות מהסוג הכי בעייתי, מדובר באנשים שמבחינתם צודקים וצודקות. מתנהלת מחאה גלוייה וציבורית. בראיון הנוכחי, רפי רשף נותן לאהרוני במה להשמיע את דבריה ברצף כמעט בלי לעמת אותה עם שאלות קשות, כמעט ללא ביקורת עליה, כאילו מחאה נגד מגורים של משפחות בגלל הלאום שלהן יכולה להיות נטולת גזענות. בתקציר של הראיון (שאותו אצרף כאן) אף הושמטו השאלות בסוף בהן רשף כן מנסה לעמת את המרואיינת עם ביקורת. בסופו של דבר, לכל קול ולכל מחאה יש מקום מבחינתי, חופש הביטויי חייב להיות מוחלט. אך כאשר קבוצה מבטאת דעות גזעניות, תפקידה של התקשורת הוא להקשות עליה ולבקר אותה בגלוי. כאשר צרכני הזנות מחו על המחירים הגבוהים שהם משלמים תמורת "שירותי מין", היה ברור שיש להביע ביקורת חריפה כלפיהם. גם כאן המסגור של המחאה נראה לי תמוה ושגוי. מחאה נגד שכונה ערבית בעיר "יהודית", אינה דומה כלל למחאה על מחירי הדיור או המזון, על מחסור בגינות ציבוריות או על הקמת מפעל מזהם. היא זועקת – גזענות, ועל התקשורת לומר זאת בקול רם.
האירוע השני אליו רציתי להתייחס התרחש במליאת הכנסת אתמול, 08.12.15. ח"כ מנחם אליעזר מוזס הביע ביקורת כלפי ח"כ קסניה סבטלובה על כך שבחסות החסינות שלה כחברת כנסת היא הכניסה את החנוכייה לכותל בשביל טקס הדלקת הנרות שקיימו נשות הכותל. שוב, ביקורת היא לגיטימית. רק מה, ח"כ מוזס לא טרח לברר את שמה של חברת הכנסת אותה ביקר בחריפות רבה: "קטניה, סלבטניה, אני לא יודע איך שקוראים לה, מה השם בדיוק, טניה." בהמשך חבר הכנסת התנצל על כך שלא זכר את שמה וטען כי לא התכוון לזלזל בה.
בתלונה ששלחה סבטלובה לאחר מכן לועדת האתיקה של הכנסת, נכתב: "דבריו של חה"כ מנחם מוזס אינם רק פוגעניים, רומסים את כבוד האדם שלי כפרט ומבזים את כבוד הכנסת – הם גם הסתה פרועה נגד מגזר שלם ומבטאים את תחושת המונופול שיש למוזס ואחרים על מקומות קדושים, על הדת היהודית ועל הישראליות". סבטלובה טוענית כי מוזס נהג בגזענות כלפיה בגלל המוצא שלה.
ומה החוט המקשר? מבחינתי מדובר בשתי התבטאויות בנושאים שונים המבטאות בפחד משינוי ומקדמה. אני חושבת שמי שמוחים נגד הקמת השכונה הערבית בעפולה, מפחדים לא רק מפיגועים אלא גם משינוי. בראיון עם רפי רשף נאמר במפורש: "העיר עפולה היא עיר יהודית ואנחנו רוצים לשמור על הסטטוס קוו." גם ח"כ מוזס רוצה לשמור על הסטטוס קוו, לפחות על פי מה שאני מבינה. הקבוצה אותה חבר הכנסת מייצג רואה נשים התופסות את הדת בדרך אחרת ורוצות לבצע טקס הדלקת נרות בכותל ובסופו של דבר גם מצליחות. השינוי במרחב הדתי מתחיל להיראות וח"כ מוזס מתנגד אליו. פוחד ממנו? אבל במקום להשמיע ביקורת בצורה עניינית, הוא בחר להקטין את הצד השני. הוא השמיע ביקורת ישירה כלפי חברת כנסת אחרת מבלי לטרוח לבדוק איך להגות את שמה.
כאשר דברים טובים קורים, נראה שתמיד יהיו מי שיפחדו מהשינוי.
לא נמשיך לשמור על סטטוס קוו.
הגזענות היא כלפי היהודים שלא מתאפשר להם לבחור את אופי הקהילה בה הם חיים 50 שנה.
בעשרות רשויות ערביות בגליל יש מניעה מיהודים לגשת למכרזי קרקעות של המינהל. גם זו גזענות? איפה זעקות השבר של השמאל הצבוע ?
אהרון ברק בפס"ד בג"ץ כבר תמך(?) בהפרדה פיסית למניעת התבוללות.
|
נשיא בימ"ע אהרון ברק בבג"ץ 6698/95 [קעדאן / קציר] בסעיף 30 :" רבתה הכתיבה בנושא זה, תוך שהודגש, כי לעתים עשוי טיפול נפרד להוות טיפול שוויוני או, למצער, שההפרדה מוצדקת על אף הפגיעה בשוויון. בעיקר כך, בין השאר, במקום שהרצון לטיפול נפרד אבל שווה בא מקרב קבוצות מיעוט המבקשות לשמור על תרבותן ואורח חייהן, והחפצות למנוע "התבוללות כפויה" …[וממשיך השופט ברק וכותב]..אכן, מוכן אני להניח – בלי לפסוק בדבר – כי קיימים מצבים בהם טיפול נפרד אבל שווה הוא טיפול חוקי". אכן, בג"ץ טרם פסק לבטל את ההפרדה לפי מין שבמלתחות הברכות, ובכל זאת החשש שמא "נפרדים אינם שוים" עוד לא הטריד אף אחת.
|
ועדות קבלה לישובים נהוגות במדינות נאורות, כגון בשוודיה ובבריטניה (-אופיר ליבשטיין במאמרו ב"הארץ" 01.12.10 ), שם הם לא יהודים, להם מותר, אבל ליהודים אסור לקיים ועדות קבלה, כך טוענים "הלוחמים בגזענות"…
|
לדעתי, זכותם של בני התרבות הציונית לחיים בקהילות נפרדות נובעת מזכותם, כנ"ל, להגנה מפני התבוללות: הם אינם רוצים שחנוך ילדיהם יושפע מחברים שטופי תעמולת תחנות טלוויזיה מוסלמיות שחביבות כמעט על כל הצבור הערבי בישראל. מדובר בתעמולה אנטישמית-ג'יהאדיסטית. נסיון העבר מלמד שיהודים שהיו חשופים לתכנים של תעמולת הסתה אנטישמית הושפעו להאמין בהם, כפי שכתב אחד-העם.
|
הציונים גם אינם מוכנים להשלמה פסיבית עם השתלטנות הג'יהאדיסטית התקפנית, לכן הם בוחרים לחיות בקהלה שיש בה קונצנזוס על הנכונות להקריב חיים במלחמה למען עצמאות משליטה ג'יהאדיסטית, וכדי לשמור קונסנזוס קהלתי זה הם אינם רוצים לשתף מוסלמים בקהלתם. לפיכך, אין טעם לתבוע ממועמדים לקבלה בקהלה של ציונים שיביעו הזדהות עם ציונות/יהדות/דמוקרטיה, אלא זה הוא המבחן הנכון להתאמתם לקהלה ציונית: האם יביעו נכונות לחנך את בניהם להקריב חיים במלחמתה של ישראל החפשית נגד הכחות הג'יהאדיסטיים. הן הנכונות להלחם על חופש משלטון מוסלמי, והן ממושה, הם בטויים של תרבות יחודית שראויה, כנ"ל, לשמורה ולהגנתה מפני התבוללות (לפחות באותה מדה שהחק מגן על התרבות של אזרחים מסוימים שבלבם תומכים בג'יהאד ומנחילים אותו לצאצאיהם).
|
הזכות לחיים בקהילות ציוניות לשם שמור התרבות הציונית האנטי-ג'יהאדיסטית היא זכות שמקבלת משנה תוקף עקב העובדה ששרידותה של תרבות זאת אינה מובטחת. הציונים מהוים מעוט זעיר בתוך מאות מיליונים של אדוקי ג'יהאד ששואפים לחסל את הציונות. התרבות העברית מצויה תחת איום של הכחדה עוקב להחלשותה, הן בגלל תחזיות דמוגרפיות שצופות לאוכלוסייה בתוך(!) הקו הירוק רוב ערבי בעוד כמה עשרות שנים והן בגלל הנטיה האנושית (לא בהכרח הכרתית) לברוח מהאיום שמרחף על הקבוצה בדרך של פרישה ממנה אל מקום מבטחים.
|
אהרן ברק, בדבריו דלעיל, הכיר באפשרות לטפול נפרד (ושוויוני) אף כשהקבוצה שמנסה להמנע מהתבוללות היא קבוצת רוב שקיומה מובטח, ולא זו בלבד אלא שהסמיך את דעתו הנ"ל על פסיקת השופט שמגר (בבג"ץ 114/78 בענין בורקאן, ס' 6) שלשונו שם התיחסה דוקא לפגיעה בפרט (להבדיל מפגיעה בקבוצה), בהיותו קרבן ההתבוללות הכפויה. לפיכך, סביר שברק ושמגר שותפים לדעה שחיים רצופי סטרס ואימה של הורים מפני אפשרות שילדיהם יושפעו בעודם באבם עד להשחתת ערכיהם התרבותיים היחודיים וכל ההשקעה ההורית-תרבותית תרד לטמיון, חיים כאלה אינם עולים בקנה אחד עם חובתו של השלטון לשמור את זכויות היסוד של כל פרט לרבות זכויותיו לחיים ללא חרדה יתרה ולבחירת אופי החנוך של ילדיו. הוא הדין בחו"ל: הכרתי זוג ישראלי שאמץ תינוק במזרח אירופה. כמקובל, ההליך הצריך את אשורו של בית המשפט. השופט שיער מה רצונה של האם הביולוגית, ולכן התנה את אשור האמוץ בהתחיבות של המאמצים שינחילו לבנם המאומץ את הערכים התרבותיים של מולדתו.
הגזענות היא דבר פסול, אבל…
השאלה שצריך לדון בה היא האם מעצם פסלותו של דבר מסוים הוא גם אסור בכל מקרה. החוק הפלילי מגן מעונש על מי שעבר עברה עקב "צורך" או "צידוק".
תושבי אבו-תור (שאינם חיים תחת כבוש) סמוכים לתושבי שכונת ארמון הנציב וחייהם של האחרונים בסכנה מתמדת במשך אינתיפאדת היחידים האינסופית למרות שלשם הגנתם צה"ל מתח את שריריו עד הקצה ובטל אמונים, כלומר הקטין את סכויי הנצחון בעמות גדול יותר (לחלופין יזדקק לשיטות לחימה שיהרגו יותר ילדים וישניאו את מדינת ישראל ויחלישו אותה). מי שמציע להכפיל את בעית שכונת ארמון הנציב פי 1,000 לא יפטר מאשמה אם יסתתר מאחורי סינר "זכויות אדם" כדי להתחמק מאחריותו לתוצאות הצפויות.