יום שלישי   18-12-2018
תמלול הכתבה: פתאום קם לו גן דו-לשוני בקיבוץ

אני זוכר שכבר לפני, אבל גם אחרי שאח שלי נהרג, הבנתי שבמלחמות אין מנצחים, ואף אחד לא יכול לנצח שמה גם אם לכאורה מישהו ניצח. אין שמה מנצחים, וכולם מפסידים ברמה כזאת או אחרת. ב-2015 היה את גל הטרור, ואז החלטנו להיפגש. ובעצם אני ואמיר ביחד יצרנו את המפגש הזה, שהיינו בערך 40 איש, 20 מעברון 20 ממזרעה, ונפגשנו אצלו במסעדה, ושיתפנו את הפחדים, הקשיים. עלו הרבה, הרבה נוסטלגיות, מהקיבוץ של פעם, מהקשרים שהיו פעם בין וותיקי עברון וותיקי מזרעה, ומתוך זה עלה הרעיון של לייצר משהו יום-יומי, שבאופן טבעי קורה ולא צריך להשקיע בו אנרגיות כשהוא קורה אלא, ההורים באים לגן, שמים את הילד שלהם בגן - עצם זה מייצר את המפגש.

התחלנו לפתח אותו דרך מפגשי הורים של כמה משפחות מעברון, שרצו לשים את הילדים שלהם בגן, כמה משפחות ממזרעה, והחששות שעלו שמה היו מפחדים אפילו להיכנס לבית של מישהו ערבי. פחדים של איבוד הזהות, הן מהצד של האנשים מהקיבוץ והן מהצד של האנשים ממזרעה. פחדים שנפספס את השפה.

כשהגענו לדבר על התוכנית הפדגוגית של הגן, אז עלה נושא יום העצמאות, יום הנכבה, יום הזיכרון, מה עושים שמה, מה קורה עכשיו. זה ילדים בני שנתיים - שלוש, אני חושב שלא כל כך משנה להם אם הם מנפנפים בדגל ישראל או בדגל פלסטין. זה עלה בשאלה ספונטנית של מישהו מעברון- "מה זה בכלל יום העצמאות בשבילך", ואז עשינו על זה מעגל הקשבה (זה מעלה לי דמעות),ועלה שמה המקום א... ממש המקומות האלה שלאחד זה היום הכי שמח בחיים שלו, ולאחר זה היום הכי עצוב בחיים שלו, והקבוצה שלנו, אחרי זה כולנו חווינו אחרת את יום העצמאות כי הבנו מה האנשים שגרים על ידנו, שרק גדר מפרידה ביננו, מה הם חווים ומה הם מרגישים.

החששות והפחדים, אני חושב הם הרבה יותר גדולים מהצד העברי אני אקרא לזה, מאשר הצד הערבי. ואז יצא שבמקביל לתהליך שאנחנו עושים ההורים היינו צריכים לעשות תהליך שלם פה בתוך הקיבוץ, שהתהליך כלל מפגשים, מפגשים אינטימיים. היו מאט מאוד קולות של מתנגדים במפגשים עצמם, אבל המון, המון קולות כאלה ברקע ובשיחות המרפסת.

באחת הפעמים שבאתי מאיזה שיחה עם חברה טובה, נסער, שאמרה לי אני שמאלנית, ונורא רוצה ללכת להפגנות בתל אביב, אבל הגן הזה לא יקום פה, ואם הוא יקום הוא יכול לייצר המון דברים לא טובים לקיבוץ, ולפגום במרקם המאוחד הזה של הקהילה שלנו. והחשש, והזהירות היא שנצליח להמשיך ולשמור על זה, וכי אני חושב שהגן ירוץ שנה – שנתיים, אז יהיה הרבה יותר קל, והרבה פחדים ייעלמו, ואנחנו רואים את זה כבר עכשיו שהגן פעיל, ועובד, יש תגובות פה ושם, אבל בסך הכל, פתאום זה נורא טבעי, נורא, נורא טבעי, אז באים אנשים מעברון וממזרעה, מדברים בעברית, מדברים בערבית, באים עם לבוש כזה או לבוש אחר, וזה פשוט קורה.

ילד בוגר הגן בשבילי זה ילד שהוא פתוח, מקבל, לא מפחד, לא מפחד להסתובב בקיבוץ ובמזרעה במקרה הזה, אבל בכלל, הוא לא מפחד כי הוא מבין את השפה, כי הוא שומע את השפה, כי הוא רגיל לשמוע את השפה של האחר, בין עם זה עברית ובין עם זה ערבית, כן, ילד פתוח, מקבל, ולא מפוחד.

במהלך הדרך הקמנו עמותה- קוראים לה "חיים ביחד", "נחיא מען" בערבית. אחת מהמטרות של העמותה זה להקים מסגרות חינוכיות, לא להקים רק גן דו לשוני, להקים מסגרות חינוכיות בגליל המערבי בכלל, אז אנחנו מתחילים מהקיבוץ והמטרה היא בהחלט, שבעוד שלוש שנים ניפתח את הבית ספר וניפגש פה שוב.

סוף תמלול הכתבה: פתאום קם לו גן דו-לשוני בקיבוץ

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית